אמנות ההקשבה לפעימות הלב

אמנות ההקשבה לפעימות הלב – יאן פיליפ סנדקר

הוצאת ידיעות ספרים – הכורסא, 276 עמ'

אביה של יוליה קם בוקר אחד ונעלם. כעבור ארבע שנים היא מקבלת מאמה חבילה של ניירות של אביה, וביניהם מוצאת מכתב אהבה אל אחת, מי-מי מבורמה. בהחלטה של רגע, לא אופיינית לאופייה המחושב, יוליה משאירה מאחור את חייה הבטוחים במנהטן, את עבודתה כעורכת דין מצליחה, את אמה המרירה, ונוסעת לבורמה כדי לנסות ולהתחקות אחר עקבותיו, להבין מה קרה, מדוע נעלם פתאום, מי זו מי-מי ומי בעצם היה אביה, שהיא מבינה כעת שלא הכירה באמת.

יוליה שואלת אותנו: "מה אנחנו יודעים על ההורים שלנו? מה הם יודעים עלינו? ואם אנחנו לא ממש מכירים את האנשים המלווים אותנו מאז שנולדנו - לא אנחנו אותם, ולא הם אותנו - מה אנחנו יודעים בכלל על הזולת?"

מה באמת אנחנו יודעים על החיים- שלנו, ובכלל?

"החיים הם מתנה שאסור לזלזל בה," אומר או-מיי, הנזיר. "מתנה מלאה מסתורין, שבה סבל ואושר כרוכים זה בזה ואינם ניתנים להפרדה, וכל ניסיון לקבל את האחד בלי האחר ייכשל בהכרח."

די בהתחלה הצליח הספר לתפוס אותי. והנה המשפט שתפס אותי: "לא תעשה לך כל תמונה. כאילו היינו יכולים לחיות בלי. כמה אמת אני יכולה לשאת?"
מעולם לא חשבתי על הציווי הזה, בהיבט שכזה. האם ה'תמונות' שאנחנו מייצרים הן בעצם מסכים שנועדו לאפשר לנו להתחמק מלהתמודד עם האמת שצפה לה שם בחוץ, עם העוצמה של אלוהות, או - אם תרצו – איזה שהוא כוח גדול שאיננו מסוגלים להתמודד עם מקסם עוצמתו?
קראתי דברים שאמר מישהו בקשר לאיזה ספר, שיש קסם בעולם הסובב אותנו, ורובנו מפחדים להישיר אליו מבט ולהכיר בקיומו. אז....לא תעשה לך פסל וכל תמונה, במובן ש- אל לך להימנע מלהתמודד עם המציאות כמות שהיא, עם הקסם והעוצמה שבה, אל תפחד להכיר בנוכחות של כוח עליון שבה.

הכוח הזה הוא אהבה.

הזעם, הפחד, הקנאה והחשדנות מעוורים וגורמים חירשות. הם מכווצים את העולם. יש רק כוח אחד חזק מפחד, האהבה.

זהו סיפור אהבה העזה ממוות. האהבה של טין ווין ושל מי-מי חזקה מכל מה שמנסה לערער אותה.

אנחנו רגילים להישען על המידע שהעיניים מספקות לנו, רואים רק את מה שמוכר לנו. באופן זה, אנחנו מאמינים רק במה שאנחנו מסוגלים להאמין בו, מה שתפור לפי מידותינו. העיניים עבורנו הן כלי העבודה הראשי. הן הופכות את חיינו בטוחים יותר, נוחים יותר ופשוטים יותר. אבל המחיר שאנחנו משלמים תמורת זה, הוא המרחק שהן יוצרות בינינו לבין הדברים לאמיתם, למהותם. לגופם. איננו מסוגלים לראות. העיניים משמשות כמכשול שמסיח את דעתנו, מתעתעות בנו. אנחנו, הנשענים על עינינו, בעצם עיוורים לעולם. לחיים. מה שאנחנו קולטים הוא רק השכבה העליונה. אבל טין ווין, שאיבד את מאור עיניו בעודו ילד, למד לשמוע את העולם. לשמוע את פעימות הלב ודרכן לדעת מה אנשים מרגישים. למד לשמוע את הקולות הזעירים שהעולם משמיע, למי שמסוגל להאזין, ועל ידי כך תפיסת המציאות שלו הרבה יותר עמוקה ומרובדת ממה שמסוגלות לספק העיניים בלבד.

כך גם באהבה, אנחנו רוצים שיאהבו אותנו באותה דרך שבה אנחנו עצמנו אוהבים. כל דרך אחרת מרתיעה אותנו, איננו מסוגלים לפרש אותה נכון. אבל מי-מי יודעת שרואים לא בעיניים בלבד, ושמרחקים לא נמדדים בצעדים בלבד. השניים האלה מכירים את פעימות הלב של העולם. הקשר ביניהם נדיר, הלב שלהם פועם יחד.

הספר המקסים נקרא בשטף רב, והוא נוגע מאד ללב. זהו סיפור אהבה שיש בו רגש, והבנה, וחמלה, רבדים ועומקים, ומה שאין בו- אין בו קיטש סכריני של סיפור אהבה הוליוודי.