תש"ח - יורם קניוק

תש"ח - יורם קניוק

הוצאת ידיעות ספרים, 190 עמ'

יורם קניוק הוא גאון מיוסר, יורם קניוק הוא מוטרף "עם קבלות". הספר "תש"ח" הוא יצירת אמנות מפוארת, חזקה, מטלטלת, בלתי נסבלת. תיאור המלחמה על הקמת המדינה בכישרונו הרב של קניוק וזרם האסוציאציות החופשיות המאפיין אותו, מעמיד הולוגרמה חיה, נושמת, של תקופה. אני חושבת שבקריאת הספר, בפעם הראשונה בחיי כאן, בארץ הזו, במדינה הזו, שבה נולדתי באופן כל כך טבעי ומובן מאליו, קלטתי עד כמה עצם קיומה של המדינה שלנו שברירי, ועד כמה שום דבר ממש לא מובן מאליו. הבנתי עד כמה חשוב שהמדינה שלי כאן, תהיה מדינה יהודית דווקא.

הבלגן שקניוק מתאר ששרר בקרבות, כשאף אחד לא ידע שום דבר, האקראיות של הניצחונות, האפשרות של הקמת מדינה כאילו עם שני רובים, שאחד יורה והשני פולט כדור שנתלה עליו "כמו זרע של זקן." המוות הכאוב של ישקה הפרטיזן, שהגיע לכאן כצל רדוף מהשואה כדי למות כאן במלחמה, ללא שם, ללא זהות.

אני מכבדת מאד את ההתייסרות המוסרית של קניוק, או כמו שהוא מסכם - את "הצדק המזוין" שלו, "עם הבטהובן שלו", את האבסורד שבניסיון להילחם ולהרוג בצורה מוסרית ככל שניתן.

אני מכבדת מאד את היכולת שלו לראות מנעד רחב של אפשרויות, של "צודקים", מהערבים, החרדים, ניצולי השואה שהוא מתקומם נגד הכינוי שלהם "סבון" (והמקור המזוויע לכינוי הזה), אנשי השומר הצעיר, אנשי "שכונת שפירא", פלמ"חניקים.

אז אולי "למדנו איך לשאוף למדינה אבל לא איך להקים אותה", אבל מוכרחים להודות שלמרות כל הנגעים והמגרעות, עשינו עבודה לא רעה כלל.

איזו הצבה כנה, חשופה, של כל המתחים והניגודים שכבר נראו לעת הקמתה, ורק הלכו וגדלו. התיאור של החרדים שצועקים "שאבס" על ילדים-חיילים יהודים שמנסים להקים את מדינת "ישראל. יהודה. מדינה עברית. יהודית. ישראלית. אולי איננה אלא כנען חדשה, ארץ האמורי, החיווי והיבוסי, מדינת היהודים."

וזה העניין. יותר מהכול, אני מקבלת מהספר הזה דווקא, את הלגיטימציה המלאה, השלמה, לחיינו כאן, ככה, ואפילו דווקא.

"ישראל היא אכן מדינת מתים. היא הוקמה למען מתים. היא זיכרון לכך שיכלו אולי שלא למות, אילו הקמנו אותה חמישים שנה מוקדם יותר."

וזה מה שאומר קניוק ברגע הקשה הזה ברמלה: "ראיתי אנשים שבאו מקוסמולוגיה אחרת, שהיו מעבר לכל חשבון מוסרי. הם באו מפח האשפה של ההיסטוריה. הם היו צודקים מפני ששרדו, כלומר חוטאים גדולים מדי בעיני עצמם מלהיות שופטים". ובכן, זו המדינה שלי, על כך היא הוקמה, משום כך היא הוקמה, כדי לאפשר מקום לגור לאותם "אנשים שיצאו מהגיהינום כדי לחזור להיסטוריה, ששכבה מוכה ומייללת על גדרות התיל".

ואני מסרבת כעת, רשמית וסופית, להתנצל על כך שאנחנו קיימים כאן. לא בפני הערבים שפרעו בתרפ"ט באנשים שלא הזיקו להם, לא בפני החרדים שמתרעמים על שהקימו כאן מדינה לפני שהמשיח הספיק להגיע כדי להגיש לרשות המוסמכת את הבקשה להיתר בניה למקדש, ובטח שלא אתנצל בפני מדינות אירופה שלא ממש התאמצו למנוע מהנאצים לחסל את כולנו. אנחנו פה, דווקא ולמרות הכול. ותודה ליורם קניוק שהביאנו עד הלום.

כשקראתי את תש"ח חשתי כאילו הספר היחסית קצר הזה הוא התקציר של הרבה ספרים אחרים של קניוק, כמו היהודי האחרון, חימו מלך ירושלים, ועוד. חשתי תחושה של הסגר, או מעגל של כאב שבתוכו מסתובב קניוק, כמו הלום קרב, חוזר וחי את הזמנים הלא פשוטים ההם של שנת תש"ח, כלוא בהם ואינו יכול להשתחרר מהכאב.

לא קראתי את הספר אבל צפיתי בסדרה "נבלות" על בסיס הספר בשם זה, שנעשתה באופן מאד קניוקי, משוחקת לעילא ומשדרת את המסר באופן מאד חותך. אני לא יודעת איך הוא עושה את זה, אבל הוא גורם לך להזדהות עם ההורג, הרוצח, אני חושבת שקניוק הוא יהודי כועס וכואב ורב חמלה בכמות שמספיקה למדינה שלמה.