מעשה הדובדבן

מעשה הדובדבן – ג'נט ווינטרסון[

הוצאת ינשוף, 159 עמ'.

על מה הספר? אפשר להיעזר בכריכה האחורית המספרת לנו כי מדובר על אישה, ענקית שיכולה להעיף פיל לחלל ולהחזיק תריסר תפוזים בפיה, אשר מוצאת תינוק ברפש על גדת התמזה. היא מאמצת אותו וקוראת לו ג'ורדן, על שם נהר. כשהוא גדל הוא הופך לימאי מגלה ארצות שמפליג למסעותיו בעוד היא נשארת להילחם לצד המלך בתקופת המהפכה בבריטניה של המאה השבע עשרה, ולהתמודד עם המגפה הגדולה.

 זה סיפור המסגרת. אז על מה הספר? פרט לאישה הגדולה וג'ורדן יש עוד דמויות בספר, אנשים שהם פוגשים, וגם אנשים שהם בני דמותם, אבל מזמן ומקום אחרים בהווה. יש קטעים שמזכירים את איטאלו קלווינו ב"הערים הסמויות מן העין". הספר עושה שימוש באגדה ידועה על שתים עשרה הנסיכות הרוקדות שנעלמות בכל לילה, ובבוקר הן ישנות במיטתן אבל הנעליים שלהן בלויות מאד. קלי לינק עשתה גם היא שימוש בסיפור הזה במסגרת "דברים מוזרים קורים", ספר שאכן בעיקר קורים בו דברים מוזרים, שלעתים חשתי שעצם העובדה שהמשכתי לקרוא אותו עד הסוף הוא הדבר הכי מוזר שקורה. אבל לא כך לגבי "מעשה הדובדבן". הו לא. הספר בהחלט תופס אותך מבלי שתבין מה בדיוק נחת עליך. מצד שני, לאורך הספר פעמים רבות אתה מוצא את עצמך שואל מה בדיוק הענין, האם זו התחכמות או שבאמת יש לה מה להגיד?

 אז על מה הספר? הספר נוגע בהרבה סוגיות. ההיסטוריה האנושית כמלמדת על הטבע האנושי. בחלקים של המאה ה-17 על המלוכה, והדת, על פוריטניות ועל יחסי מין ביזאריים, בחלקים של המאה העשרים על פוליטיקה וכלכלה ועל המפעלים המזהמים, ועל פמיניזם. הספר מציב שאלות: מה זו אהבה? מה טבעו של הזמן? מה זו שפה ומה עושות המילים? מה טיבו של המסע של החיים שלנו, ומה בין המציאות החיצונית, הנראית לעין, לבין החיים הפנימיים, שאין בהם מהלך רגיל של זמן, שאין בהם חוקים וכללים:

 "המחשבה על הזמן פירושה להכיר בשתי אמיתות סותרות: שהחיים החיצוניים שלנו מנוהלים על ידי עונות השנה והשעון, ושחיינו הפנימיים מנוהלים על ידי משהו הרבה פחות רגיל – דחף דמיוני העובר דרך תכתיבי הזמן ומתיר לנו להתעלם מגבולות הכאן והעכשיו ולחלוף כמו ברק לאורך גליל הזמן הטהור, שמשמעו מעגל היקום כל מה שהוא מכיל או אינו מכיל."

הספר לא קל לקריאה. פעמים רבות מצאתי את עצמי שואלת 'מה היא רוצה ממני, הסופרת הזו?!' התלבטתי אם להמשיך לקרוא. אבל הספר מתחיל טוב, וזה סיקרן להמשיך. כשהגעתי לקטע (עמ' 87) שמתאר את המסע, נכבשתי שוב. "במסע הזה, לזמן אין כל משמעות, לחלל ולמקום אין כל משמעות. את כל הזמנים ניתן ליישב, בכל המקומות ניתן לבקר. המחשבה יכולה להפוך את האוקיינוסים לבריכות במהלך יום יחיד. יש אנשים שמעולם לא חצו את הארץ שבה נולדו, אך נסעו בכל העולם. המסע אינו קווי, הוא תמיד נע קדימה ואחורה, מתכחש ללוח השנה, לקמטים ולמתאר הגוף. העצמי אינו מוכל ברגע כלשהו או במקום כלשהו, אולם רק במפגש הרגע והמקום אפשר לצפות בָעצמי, לרגע, נעלם דרך דלת שנגוזה באחת."

 יש בספר חלקים שהסופרת איננה חוסכת מאיתנו תיאורים מפורטים של כל הגועל והאימה שבמאה ה-17 עם בתי הזונות וההוצאות להורג והגופות של מי שנספו במגפה.

ואז הגעתי לפרק על טבעו של הזמן וחשבתי לעצמי, שמה זה משנה איך קוראים לספר הזה, או האם באמת התכוונה ווינטרסון לספר סיפור או שפשוט מצאה כמה ניירות ועיפרון והעלתה עליהם מחשבות. היה שווה כל העצים והדבק והצבע לכריכה והדיו רק בשביל הפרק הזה, המרהיב.

האם אני ממליצה על הספר? ובכן, לא כל אחד יתחבר לסיפור הסוריאליסטי הזה. מצד שני, יש כאן פנינים מבריקות. הספר שלי מלא בסימונים במרקר צהוב. ואסיים בציטוט (וזה קשה לבחור רק אחד!):

"בבית ספר למחול במקום מרוחק, מלמדת פורטונטה את תלמידיה להפוך לנקודות אור...... היא מאמינה שאנחנו יצורים שידעו לעוף פעם ונפלו. היא אומרת שהאור דולק בגופינו ומאיים לכלות אותנו בכל רגע. אחרת איך אפשר להסביר את העובדה שרבים כל כך מאיתנו נעלמים?"