הרוח בערבי הנחל

הרוח בערבי הנחל – קנת גרהם

הוצאת עופרים, 184 עמ'

מותק של ספר. ממתק אמיתי. תענוג.

הסיפור מספר על ארבעה חברים, החולד הביישן, עכברוש המים הידידותי, מר תחש המפחיד וקרפד היהיר. חולד ועכברוש מבלים יחד, חותרים בסירה, שוחים, מטיילים, פוגשים חברים, מבקרים אצל תחש המתגורר ביער הפרא המפחיד, מצילים את קרפד מהרפתקאות מסוכנות. הסיפורים משקפים באירוניה דקה, מושחזת אך חומלת, אותנו, בני האדם.

"אנחנו בני-האדם, שאיבדנו מזמן את העדינות והדקות יותר מבין התחושות הגופניות, חסרים אפילו את המונחים המתאימים בשביל לתאר את דרכי-התקשורת של בעל-החיים עם סביבתו החיה או הדוממת;"

הדמויות המקסימות, ההתרחשויות השונות, החברות והנאמנות, השירים, המוזיקה והאוכל הטוב.

"זה נראה כמקום מתאים לגיבורים לסעוד את ליבם לאחר ניצחון, מקום בו קוצרים יגעים יכולים להתקהל בהמוניהם לאורך השולחן ולחגוג את חג-האסיף בשיר וברינה, או כמקום בו שניים או שלושה ידידים בעלי טעם פשוט יכולים לשבת, לאכול, לעשן ולשוחח בנוחות כאוות נפשם. רצפת הלבנים האדמדמה חייכה אל מול התקרה העשנה; ספסלי עץ-האלון, המבריקים מרוב שימוש, החליפו ביניהם מבטים צוהלים; הצלחות של השידה האירו פנים אל הסירים שעל המדף, והאש העליזה הבהבה וקרצה לכולם ללא אבחנה."

חלק מהסיפורים נוגעים מאד ללב, כמו הפרק "הפינה המתוקה" המספר על געגועיו של החולד לביתו הישן והיגון שאופף את ליבו כשהבין "שאיבד את מה שבקושי ניתן לומר שמצא."

הפרק השביעי הקסום "החלילן בשערי השחר" שעל שמו נקרא האלבום הראשון של הפינק פלויד (עם סיד בארט), "כל כך יפה ומוזר וחדש! מאחר שנגזר עליו להסתיים כה מהר, הייתי כמעט מעדיף שלא לשמוע אותו אי פעם; כי זה עורר בי ערגה מלאת כאב, ונדמה שאין עוד דבר שווה לעשותו אלא לשמוע את הקול הזה שוב, ולהמשיך להאזין לו לנצח."

הספר אפוף בגעגועים למרחבים, בכמיהה למשהו שמעבר ל'כאן ועכשיו":

"הקרון הקטן הזה הוא-הוא התגלמות החיים האמיתיים. הדרך הפתוחה, הכביש הראשי המאובק, השדות, משוכות-השיחים, הירידות התלולות! המחנות, הכפרים, העיירות, הערים! היום כאן ומחר במקום אחר לגמרי! לנסוע, לנדוד, לגלות עניין, להתרגש! כל העולם לפניך והאופק מתחדש תמיד!"

או בסיפור על הרוח הדרומית המעוררת את תחושת הנדודים בכל בעלי החיים, מעוררת בהם געגוע למקומות רחוקים, לשמש אחרת, לקול רחוק שקורא לך ללכת.

ויש סיפורים מצחיקים מאד:

עמ' 166:

"אל תגיד 'יַראה להם', קרפד," אמר העכברוש, מזועזע קשות. "איזו מן שפה זאת?"

"למה אתה תמיד מציק לקרפד?" התעניין התחש, נרגז למדי. "מה לא בסדר בשפה שלו? גם אני מדבר ככה, ואם זה מספיק טוב בשבילי, זה צריך להיות מספיק טוב גם בשבילך!"

"אני מצטער מאד," אמר העכברוש בענווה. "אבל נדמה לי שצריך לומר 'אלמד אותם לקח' ולא 'יַראה להם מה זה'."

"אבל אנחנו לא רוצים ללמד אותם לקח," ענה התחש. "אנחנו רוצים להראות להם מה זה, להראות להם, להראות להם! מה גם, שזה מה שאנחנו עומדים לעשות!"

"טוב, נו, תגיד את זה איך שאתה רוצה," אמר העכברוש. הוא התחיל להתבלבל בעצמו, ועד מהרה פרש לאחת הפינות, שם אפשר היה לשמוע אותו ממלמל, "יַראה להם מה זה, אלמד אותם לקח, אלמד אותם לקח, יַראה להם מה זה!" עד שהתחש הורה לו בחריפות להפסיק.

ויש סיפורים שההקבלה שלהם מאד שקופה:

"אמת, רוב סיפוריו השתייכו לסוג של מה-יכול-היה-לקרות-אילו-רק-הייתי-חושב-על-כך-בזמן-במקום-עשר-דקות-לאחר-מכן. אלה הן תמיד ההרפתקאות הטובות והמקוריות ביותר; ומדוע שלא תהיינה באמת שלנו, ממש כמו הדברים הלא-כל-כך מוצלחים שמתרחשים במציאות?"