עוד תראה

עוד תראה – ניקולא פארג

הוצאת בבל, תרגום לנה אטינגר, 175 עמ'

"בחוץ זרחה שמש פוצעת. למטה, על המדרכה, התעקשו העוברים והשבים לחיות, לא מודעים לכך שארבעים מטר מעליהם, הפנו החיים את הגב בלי התראה מוקדמת לאיש שלעולם לא ילך עוד במדרכה בחוסר דאגה כזה."

קלמון בן ה-12 נהרג בתאונה מטופשת, כשנפל למסילת המטרו. אביו מנסה להתמודד עם החיים שלעולם לא ישובו להיות אותו דבר נינוח וחסר מאמץ שהיה קודם לכן.

הספר הוא מונולוג אינטנסיבי של האב האבל. הוא מכניס אותנו לעולמו, למחשבותיו, רגשותיו, בשיחותיו עם חברים שמנסים לנחם אך הרי אין באמת דרך לנחם הורה ששכל את בנו. זיכרונות צפים ומהם אנו למדים על מערכת היחסים של האב עם גרושתו ועם בן זוגה החדש. האב נפגש באנשים שהיו עדי ראייה לאסון, ומוצא עצמו מתנחם רק במחיצתה של אחת מעדות הראייה, שמשכילה להיות נוכחות מרגיעה ומנחמת. האב מתחשבן בכנות אכזרית עם עצמו שטרם האסון, נזכר בדרכים הטיפשיות או המרושעות שבהן התנהג עם בנו. כמו לדוגמא, הזלזול המופגן בטעם המוסיקלי שסיגל לעצמו כתוצאה מהשפעה חברתית, סגנון הלבוש שתואם למוסיקה – מוסיקת R'nB מתקתקה האהודה על חבריו לכיתה השחורים והערבים, שהאב יכנה לאורך הספר "הסעידים והבכארים".

מתוך זיכרונותיו השוצפים של האב אנחנו מקבלים תמונת חיים שיש בהם אהבה גדולה בין אב ובנו, ועם זאת, כל הדברים הקטנים שכולנו חווים עם ילדינו, עולים ומעיקים. מדוע התנהגנו כך? חוסר שביעות הרצון מבחירות שבחרו, הצורך "לחנך" שגורם לנו להיות נוקשים, לעתים שלא לצורך. שום דבר לא נחסך מאיתנו – כל המניעים הקטנים והאגואיסטיים שמתחת לרוממות הערכים והמטרות הנעלות כביכול.

באותו אופן כן וחד, מתמודד הספר עם סוגיית הגזענות החבויה היטב בנפשם של אנשים ליברליים ונאורים. כך גם עם תכונות האופי שהכתיבו את חייו של האב, את מערכות היחסים שלו עם נשים.

אל תתנו למיעוט עמודיו של הספר להטעות אתכם. הספר כתוב בסגנון צפוף ורדוף, תואם לגמרי לרגשותיו הסוערים של האב הכואב. אי אפשר לקרוא את הספר בבת אחת. כמעט קשה מנשוא לקרוא את הכאב הזה, החודר, הצובט בחדרי בטן. ויחד עם זאת ולמרות הקושי הרגשי, אל תוותרו על הספר הזה. זהו ספר חשוב וחזק.

הספר מסתיים באופן פתאומי, עם הצג הריק של מכשיר הטלפון שהסוללה שלו התרוקנה. כך ייראו חייו של האב ששכל את בנו, מעתה ואילך. מסך ריק מהבהב.