"הומר
ולנגלי" - א.ל. דוקטורוב
הוצאת ידיעות ספרים, 183 עמ'
אתחיל מהסוף: את העמודים האחרונים של
הספר קראתי בעודי ממררת בבכי. פשוט כך. הספר מסופר כך, שהדברים מתרחשים ונערמים אט
אט, כמו החפצים הנערמים בבית והולכים וסוגרים על האחים המתגוררים בו. בסופו של דבר,
בסוף הספר, מתגברת עד ללא נשוא תחושת המחנק, והצער על חיים שאולי הוחמצו. על
האלגנטיות והיופי והזוהר שהיו בבית הזה, ואבדו אל תוך מבוך של ערימות חפצים וחיים
שהלכו והצטמצמו גם במרחב הפיזי והאסתטי, גם בחושים של הומר ההולכים ואובדים לו.
לא אדבר על ה"על מה" , את זה
תקראו בכריכה האחורית . אדבר על מה זה עורר בי.
יש, תמיד יש, איזה מתח בין הרצון לפרוק
עול, לחיות חיים מלאים ברגש, בהתרגשות, לעשות את מה שעולה בי ברגע נתון, בלי לתת
את הדעת על המחיר, לבין הרצון הטבעי והמובן והנכון, לחיות חיים מסודרים, משפחה
ועבודה וקריירה ובילויים.
יש סוג של תגמול שהחברה מתגמלת, כמעט
בלי מילים, את ה'לעשות את הדברים הנכונים, בזמן הנכון ובמקום הנכון'. לפעמים קוראים
לזה בורגנות. כן. או ללכת בתלם, גם כן. או בהיבט החיובי שלו, זה נקרא להיות יצור
חברתי כי "לא טוב היות האדם לבדו" וכאן ההסתגלות לנורמות ולסטנדרטים
החברתיים הם מה שמאפשר חיי קהילה. האדם הוא חלק מחברה וככזה, הוא זקוק גם לאישור
ולאישרור שהוא 'בסדר', שהוא יוצא דופן רק במעט, ובעיקר לטובה. גם כך- לא יותר מדי.
גם גאונים סובלים מנחת זרועה של החברה בשל חוסר הסובלנות לחריג.
במקרה של שני האחים גיבורי הספר, פגמים
פיזיים- העיוורון של הומר והפגיעה מגז חרדל במלחמת העולם הראשונה של אחיו לנגלי,
גרמו להם להיות יוצאי דופן, או אולי מסמנים את היותם יוצאי דופן. ולנו, הקוראים,
לא נותר אלא לבחון את גבולות הנורמה, המוסכמות, מתי ואיפה הן מתנגשות עם הזכות של
האדם להיות פרט, אינדיבידואל, יוצא דופן בכל מובן אבל מבלי שחריגותו גורמת לפגיעה
בסביבה. מדוע הסביבה איננה סבלנית כלפי חריגות מסוג זה, שאיננה מזיקה לה? מצד שני,
האם באמת איננה מזיקה לה? הספר כתוב כל כך טוב, שאנחנו מזדהים עם האחים, וצריך
מאמץ מודע כדי להיזכר שזה לא הכי אידיאלי שיהיו לך שכנים צברנים, שככל הנראה ריח
טוב לא יוצא מזה.
בצד הנושאים האלה, נבחנת ההיסטוריה
האמריקאית לאורך התקופה שממלחמת העולם הראשונה ועד ימינו, דרך ההשתקפות שלה בחייהם
של הומר ולנגלי, השתקפות מעוותת או שמא נכונה ומבהירה. זה הזכיר לי, כמובן, את
פורסט גאמפ.
הספר כתוב מאד יפה, רצוף פניני מחשבה,
ומאיר דברים באופן מאד מיוחד בשל עיוורונו של המספר-הומר.
מקבץ ציטוטים מהספר:
"והיא, כמוני הבינה שכאשר יושבים
ליד הפסנתר,
ומניחים את הידיים על הקלידים,
לא רק פסנתר הוא העומד לפניך
אלא היקום"
"זה היה הרבה לפני מלחמת העולם הראשונה,
כשימי הג'אז של נשים מעשנות ושותות
מרטיני עודם בבחינת עתיד בל ישוער"
"מה אנחנו באמת יודעים? אם יש
תשובה לכל שאלה ואנחנו יודעים הכול על החיים ועל היקום, מה אז? מה באמת ישתנה? זה
יהיה כמו לדעת איך עובד מנוע בערה. זה הכול. האפלה תישאר בעינה.
איזו אפלה? שאלתי.
האפלה התהומית. אתה יודע: אפלה עמוקה
מכל מצולת ים"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה