גדר חיה

גדר חיה – דורית רביניאן

עם עובד, 344 עמ'

זהו הסיפור של רומיאו ויוליה בלבוש מודרני. בערב קר בתחילת החורף בניו יורק נפגשים ליאת וחילמי, היא מתל אביב, הוא מרמאללה, למשך חורף אחד סוער וקפוא. החיבור ביניהם במציאות חיינו אינו אפשרי. החיבור ביניהם אינו מתחשב בגבולות ומגבלות.

אהבה היא מקום לאנשים אמיצים. לא קל להיבלע בזולת, כפי שהאהבה דורשת. צריך לוותר על הרצון בשליטה, צריך לדעת לשחרר. לפעמים, קל יותר כשאתה נמצא הרחק מהבית, מהמשפחה, מהקשרים והכבלים הרגילים שחוסמים את היכולת שלך להיות אחר.

במיוחד, כשמדובר באנשים שנמצאים משני עברי המתרס. לעולם לא יוכלו להיות רק שניים בתוך הקשר הזוגי הזה. כל אחד מהם מושך אחריו שובל ארוך וכואב של זהות לאומית, אסוציאציות בלתי נשלטות.

כך שהקשר ביניהם מחייב אותם לא רק ללמוד לראות את העולם דרך עיני הזולת, אלא מאלץ אותם לנסות ולהתמודד עם קונפליקט פוליטי מר ונמהר, דרך עיני האויב. לנסות לראות את האדם שמאחורי הכותרת.

הדברים המחברים ביניהם, כשני בני אדם, גדולים מההבדלים בין דתות, לאומים, מגדר. שניהם מתגעגעים לאותה שמש חמה ויוקדת. שניהם משתוקקים לאותו הים, הים שליאת יכולה לראות כל יום מביתה בתל אביב, ואילו חילמי מנוע מלהגיע אליו. אבל האם במזרח התיכון הפצוע כל כך, יש אפשרות לאהבה שלא מתחשבת בדת ולאום?

אחד הרגעים המצמררים בספר הוא הסרט המשפחתי ששלח אחיו של חילמי, מרמאללה. האח (סטודנט לקולנוע) צילם גם את שקיעת השמש האהובה והמוכרת שלנו. בתחתית צילומי השקיעה המרהיבה רואה ליאת את תל אביב שלה.

"כמה משונה ההיפוך הזה - לראות אותנו מבחוץ, להציץ מחלון השכנים, לראות אותנו כמו מן הצד הסמוי של הראי. לראות מכאן, מניו יורק, את מה שנשקף לעיניהם מרמאללה, מעבר לגבעות החושך, לעמוד במקומם על המרפסת, כמו על איזה הר נבו, ולראות יום יום את ישראל, את פרוורי תל אביב, את החיים שלנו שמתקיימים אי שם בצד האחר, בטוחים בעצמם, לא מודעים, כאילו נטולי בבואה. כמה משונה וכמה מפחיד להיווכח כמה הם רואים משם." (עמ' 191)

ואולי גם מפחיד להיווכח עד כמה אנחנו לא רואים אותם, לא מבחינים בקיומם, לא לוקחים בחשבון את האפשרות שהם בני אדם, שגם רוצים להיות מסוגלים ללכת לים, לשחות, לשתות בירה לעת השקיעה.

דורית רביניאן בעלת עין רגישה ובוחנת, כותבת נפלא, בשפה עשירה ומאד חזותית, והקריאה בספר מענגת מאד, גם כשמדובר בנושא לא פשוט, גם ברגעים הקשים שבו. ספר משובח. היו נחמדים לעצמכם – קיראו את הספר!