המכונה לייצור ספרדים – ולטר הוגו מאי
ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 247 עמ'
זמן קצר לאחר מותה של
אשתו-אהובתו נאלץ אנטוניו סילבה בן ה-84 להיפרד מביתו משכבר הימים ולהשתכן בבית
האבות "הגיל המאושר". הזעם שמאפיין את ימיו הראשונים שם מתחלף אט-אט
בהשלמה. הוא רוכש לעצמו ידידים, מעין משפחה אלטרנטיבית, ברית של זקנים גלמודים
הממתינים למותם. בתוך המלנכוליה המורבידית השורה על אותה תחנה אחרונה שלפני המוות,
במעון הקשישים בעל השם האירוני, מבצבצים רגעים של הומור ושובבות ילדותית-כמעט
ומתעצב מארג של דמויות רבות-קסם וחיוניות (למרות היותן על ספו של המוות), שובות לב
(למרות רפיונן) וצלולות מחשבה (למרות הדמנציה שלקו בה). השעות שהם מבלים יחד
משכיחות במעט את הזיכרונות, שמכווצים את הלב מצער יותר משהם ממלאים אותו בשמחה.
ולטר הוגו מאי הוא הבולט מבין
סופרי הדור החדש של פורטוגל. בשנת 2007 זכה בפרס היוקרתי ע"ש ז'וזה סאראמאגו,
שאף כינה את מאי "צונאמי ספרותי" והעיד כי הקריאה בספריו שקולה
ל"התבוננות בלידה מחדש של הספרות הפורטוגלית". המכונה לייצור ספרדים היה
לרב-מכר בארץ מוצאו וזכה שם לביקורות מהללות
"למה שלבנאדם בן מאה יהיה חשוב
שהזמן יעבור. חשוב לי דווקא שהוא לא יתעקש לעבור, שיעמוד בשקט, הזמן המנוול,
ושייתן לי ללכת לעשות את הסיבובים שלי ולראות דברים שעוד קשורים לחיים..."
זהו ספר על זיקנה, המתאר באופן חד וחריף
את מה שעובר על אנשים בגיל השלישי, שהוא הכול חוץ מ"מאושר" כשמו האירוני
של המעון שאליו הוכנס אנטוניו סילבה. הגוף ההולך וקורס, התקוות שאין בהן עוד
שימוש, התכניות לעתיד שכבר אין סיבה לתכנן, חוסר התוחלת שבקיום יומיומי שמהווה רק
המתנה למוות, שסופיותו ברורה יותר מכל דבר אחר. במעון שבו מספר השוהים נשאר תמיד
זהה, ורק הדמויות מתחלפות, מנסים כמה זקנים לאסוף את שאריות הרגש והחברות, להיזכר
בתעלולים ולצחוק ולהנות מהשמש.
מאי "סוגר חשבון" גם עם תקופה
חשוכה בפורטוגל, שאני מודה שלא כ"כ ידעתי עליה לפני שקראתי את הספר, ובוחן את
ההתנהלות של בני אדם תחת משטר דיקטטורי פשיסטי. הספר מרחיב את המודעות למצבם הנפשי
של "אנשים טובים" שחיים תחת שלטון לא טוב.
את מחצית הספר הראשונה קראתי ביעף,
מרותקת, המומה מהסגנון, מהשפה העשירה, מהכנות האכזרית שחושפת בלי לאות עוד ועוד
שכבה מתחת למראית עין של יופי. הנוף הירוק הפסטורלי הנשקף מחלונות המעון הנקרא
"הגיל המאושר", בעוד שמה שמתחולל בנפשם של דייריו רחוק מלהיות אושר, עם
ילדים משחקים בחוץ, מקביל למראית העין של "האנשים הטובים" שחיו תחת
המשטר הפשיסטי, מקפידים לבנות חיים נורמטיבים למראה, וגם למחשבה, שומרים על
ביטחונם וביטחון הקרובים להם ביותר, במחיר שלא להעז לומר, או אפילו לחשוב דברים
שהמשטר אסר. ככל שהספר מתקדם אנו נחשפים לעוד מעשים של אנטוניו סילבה, שמכרסמים
בנפשו לאורך השנים.
אבל מחציתו השנייה של הספר נקראה על ידי
בקושי גובר והולך, ואינני יודעת לשים את האצבע על הסיבה. זה ספר ש"מגרד
בשריטות" ולא ספר "שעושה נעים". הספר כתוב טוב, ויש בו אמירות
חזקות, והוא עוסק בנושאים לא פשוטים. זיקנה ומוות וחיים תחת דיקטטורה הם לא נושאים
"סקסיים" שקל לקרוא עליהם, בוודאי שאינם נושאים מחייכים. מאידך יתכן
שמאורעות הימים האחרונים בארץ, עם אזעקות וטילים הפנו את תשומת הלב לנושאים
שבחדשות ולא איפשרו את הפנאי הרגשי הדרוש לקריאה. במיוחד בספר מסוג זה.
את העמודים האחרונים של הספר קראתי כמעט
בעל כורחי, ובסופו של דבר, לא הצטערתי לרגע.
המודעות נפתחת למצב של חיים בגיל הזקנה
המאוחרת, מה מרגישים, על מה חושבים, על מה כבר לא חושבים, אנשים שמרבית חייהם
מאחוריהם. להיות זקן זה לחיות נגד הגוף, ההולך וקורס בניגוד לרצוננו. זו האלימות
של החיה שהיא הגוף שלנו, שמתחילה לנתק לנו את החושים ומייסרת אותנו בכאבים.
אחד הזקנים במעון הגיל המאושר, אניסיו,
השוקד על כתיבת ספר מעורר את תמיהתו של סילבה. סילבה בוהה בהשתוממות באניסיו,
ואיננו מצליח להבין איך אפשר להגיע לגיל הזה עם כל כך הרבה תכניות. תארו לעצמכם,
עם כל התכנונים והסידורים והרצונות והתקוות שלנו, להגיע לגיל שבו כבר אין מקום
לתכניות? מעורר חלחלה, לא? ואניסיו משיב לו: "אתה מתאר לעצמך איך היה העולם
נראה אילו כל אחד מאיתנו היה משאיר אחריו משהו בעל ערך, קטן ככל שיהיה." (עמ'
92).
תארו לעצמכם! אלו המשפטים הקטנים ורבי
הערך שהספר מלא בהם, ושעושים חשק לסמן בעפרון או במרקר, וגם לזכור היטב.
המוות נמצא כל הזמן ברקע, ממתין לזקנים,
שגם מתחילים לפתח תאוריה שיש מי שדואג להחיש את בואו כדי לפנות מיטה לאורח חדש
במעון. "המוות, אחרי הכל, הוא המאורגן שבכל המוסדות. מלא משימות ופרטי פרטים,
אבל מיומן ודקדקן מאין כמותו." (עמ' 177).
הספרות גם היא אחד הגיבורים של הספר
הזה. "המכתבים האלה עזרו לי להפוך לספרות דברים שלכאורה אפילו לא הייתה
אפשרות לבטא אותם במילים" (עמ' 148). פרננדו פסואה מככב בספר באחד ההטרונימים
שלו, אלוורו דה קמפוש, כשאחד מהזקנים במעון מייצג אחת הדמויות בשיר "חנות
הטבק".
אינני כלום.
לעולם לא אהיה כלום.
אינני יכול לרצות להיות כלום.
פרט לכך, יש בתוכי כל חלומות העולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה