כבר אין מי שיקנה בייגל'ס

היום אנחנו יוצאים לסרט. קחו לכם קופסת פופקורן, פחית קולה, והתרווחו בכורסא. הסרט שנצפה בו הוא סרט דוקומנטרי מפסטיבל דוקאביב

הסרט: ברוקלין שלי

במאית: קלי אנדרסון

במסגרת פסטיבל דוקאביב בסינמטק תל אביב

אחד הסימנים לסרט טוב הוא, שהוא ממשיך והולך איתך גם לאחר שהסתיים. הסרט 'ברוקלין שלי' אכן ממשיך והולך איתי גם יום לאחר שצפיתי בו. כמי שעוסקת בתחום התכנון העירוני (בליווי המשפטי) הגעתי לסרט מראש בהתעניינות וסקרנות. מה יחדש לי? ובכן, הסרט הציב בעיה מוכרת בתחום זה, ובחר בנקודת מבטם של האנשים הפשוטים שהתכנון בדרך כלל נוחת על גבם ללא אפשרות שלהם להתערב או לשנות אותו.

אנדרסון מבקשת לבטא בסרט מסר אחד בסיסי: עיריית ניו יורק ניהלה במכוון ובאופן מתוכנן תהליך  של דחיקת האוכלוסייה הענייה משכונות העוני בברוקלין לטובת כניסה של אוכלוסייה חזקה, במטרה מוצהרת ליצור התחדשות עירונית. לשם כך קיבלו יזמים עתירי הון תמריצים בשווי כספי משמעותי, אבל העירייה שכחה לדרוש מהיזם להחזיר לציבור את חלקו, באמצעות הקצאת חלק מהדירות כדיור בר השגה, וכך רק היזמים יצאו ברווחים ניכרים. מסר נוסף בסרט, ואולי בעייתי משהו, הוא שמדובר במהלך גזעני בבסיסו, בניסיון לדחוק אוכלוסייה חלשה בעלת צבע עור מובהק, לטובת אוכלוסייה חזקה בעלת צבע עור מובהק והפוך.

אנדרסון סוקרת את ההיסטוריה של שכונת ברוקלין דרך נקודת המבט של התושבים הוותיקים במקום. על רקע פסקול תוסס היא מראה לנו תמונות בשחור לבן של דיירי השכונה, נכנסת למספרה השכונתית, למאפיית הבייגל, חנות הכובעים או הפאות. אנשים פשוטים, שבנו את עסקיהם הקטנים על פי הצרכים והרצונות של האוכלוסייה המקומית, קהילה חמה עם היכרות של השכנים, עם המוסיקה האופיינית, עם חנויות שמאפשרות ללקוחותיהן קניה בהסדר תשלומים נוח. אנשים מצביעים על מקומות ובניינים ומספרים למצלמה מה היה שם פעם, נזכרים בילדותם במקום. קהילה חמה וזיכרונות טובים. חיים אורבניים תוססים.

מאפיין אחר של שכונה זו הוא נחשלות כלכלית של האוכלוסייה, וערך נמוך של הנכסים. התוצאה היא בליל צבעוני, רעשני, גדוש אנשים ברחובות, בתים מוזנחים. כתובות גראפיטי שמדברות על חופש, חיים. רחובות מאד לא מטופחים. אנדרסון אוהבת את החיים הקהילתיים, הצבעוניים האלה. ואם השתמשתי במילה "צבעוני" נשים את הדברים על השולחן. מדובר בעיקר באוכלוסיית מיעוטים- שחורים או פורטוריקנים.

ואז מתחילים להגיע אנשים כמו קלי אנדרסון, לבנים בני המעמד הבינוני, בעלי יכולת כלכלית טובה יותר, שכמו אנדרסון עדיין אינם יכולים להרשות לעצמם מגורים במקומות יוקרתיים יותר בניו יורק, או שזה נראה להם מגניב וייחודי לגור דווקא שם, במקום שונה מהשכונות המסודרות והנקיות.

כעת סוקרת אנדרסון את התהליך שבו דווקא עצם ההגעה של אותה אוכלוסייה צעירה וחזקה לשכונה הנחשלת, מתחיל לסחוף תהליך של עליית מחירים, ודוחק החוצה את האוכלוסייה המקומית החלשה. אלא, שכאן אנדרסון מציגה בפנינו תמונת מצב לא מחמיאה לממשל העירוני, שלעמדתה מכוון באופן אגרסיבי את השינוי, בלי מחשבה ורגישות לצרכים של האוכלוסייה המקומית, בלי לתת את הדעת על ההרס שנוצר למרקם הקהילתי האנושי החם.

אנדרסון לא מביאה בחשבון, שהקהילה שהיא מדברת עליה איננה קהילה הטרוגנית, אלא נחלקת על פי גזעים. אין כאן תמהיל חברתי אמיתי. הדברים בולטים במיוחד בשאלון הקצר שהיא עורכת בקרב תושבי השכונה שלה, שבה באופן מובהק נחלקות הדעות בין ה"לבנים" שסבורים שצריך "למחוק" את מרכז ברוקלין שהם בשום אופן לא ילכו לשם לטייל או לקנות בחנויות, לעומת ה"שחורים" שלא ילכו לשם אבל חושבים שצריך להשאיר את המקום. הדקות המעטות האלו של הסרט מבליטות את מלוא הבעייתיות של הניסיונות לטפל בשכונות מסוג זה.

בסיום הסרט שמעתי מאחורי מישהי אומרת: "זהו? ציפיתי ליותר.."

אני עדיין חושבת שהסרט עשה שירות טוב לדיון הציבורי בנושא הג'נטריפיקציה. מה זה? אותו תהליך שתיארתי של חדירת אוכלוסייה מהמעמד הבינוני והגבוה לשכונות חלשות במרכזי ערים תוך שינוי מתמשך של אופי השכונה. מצד אחד, הוא מלווה בתהליך של התחדשות פני הרחובות, שיפוץ בתים ותחלופה של העסקים באזור. מצד שני, זהו תהליך שפוגע במרקם החיים של קהילה שהתגוררה במשך שנים במקום, אשר נדחקת מסיבות כלכליות אל מחוץ למקום מגוריה לאורך עשרות שנים.

תכנון עיר הוא תחום מרתק ומורכב, שיש לו פנים רבות. השינויים במראה העיר ובדרך החיים בה לאורך ציר הזמן הם דבר טבעי ונכון כיון שעיר היא גוף חי וצומח. בוודאי שהרשות המקומית מעוניינת להשפיע על השינויים באופן מתוכנן ומושכל. אבל מצד שני, יש אנשים שאין להם "פה" והם בונים את חייהם באופן שטבעי ונכון להם. מההיכרות המקצועית שלי, לא פשוט לנסות לשקם שכונת מצוקה גם בכלים שמאפשרים לאוכלוסיה עצמה לצמוח "מבפנים".

מיוחסת לצ'רצ'יל האמירה "אנו מעצבים את הבניינים שלנו ואחר כך הבניינים מעצבים אותנו." 

אחד הרגעים החזקים בסרט, בעיני, הוא צילום של רחוב רחב ונקי, שמשני צידיו מגדלי יוקרה, שומם ועזוב. אותו רחוב בתחילת הסרט לפני ה"התחדשות" היה שוקק חיים וגדוש אנשים רבים שמסתובבים, נכנסים לחנויות שבהן מיני פריטים צבעוניים, מוסרים שלום לשכנים מזדמנים. כעת יש לנו מגדלים יוקרתיים-קרים שתושביהם אינם נוהגים לטייל במדרכות, או לאכול בייגל. הם יושבים במסעדות יוקרה שאליהן הגיעו ברכב.

האם זה נכון למחוק את אורח החיים הקהילתי ממקום של עמדה אליטיסטית פטרנליסטית שיודעת יותר טוב מהאנשים החיים במקום מה נכון להם?

דבריה של הנציגה העירונית שאומרת בנחת: אנשים חוששים משינויים אבל בסופו של דבר זה לטובתם, מעומתים מול ההצגה של כוחות השוק הדורסניים, של המחיקה של אופי ואישיות שהיו לשכונה, ובעיקר מול בעל מאפיית הבייגל שכבר אין לו למי למכור, בחנות שמתרוקנת מהלקוחות, שהיו עובדי המשרדים והחנויות שנסגרו. בעיקר נגע מאד לליבי הכאב המאופק של אותה סינית שמנהלת חנות פאות מצליחה ובאמצעותה מממנת לימודים לבניה. עכשיו היא מסולקת משם. משהו בכאב השקט שמחלחל דרך הדיבור המאופק שלה המחיש יותר מהכול את מה שעובר על אנשי השכונה.