הכתרה

 הכתרה – בוריס אקונין

ידיעות ספרים – ספרי עליית הגג, 418 עמ' כולל נספחי הערות ומידע שימושי

 

"לזכר המאה התשע-עשרה

שהספרות בה היתה גדולה,

האמונה בקדמה - חסרת גבולות,

והפשעים בוצעו ופוענחו בחן

ובטוב-טעם".

כל ספרי סדרת פנדורין פותחים בהקדשה הלירית הזו, מבטיחים ומקיימים.

והפעם פנדורין מסייע בחקירת חטיפה. לקראת חגיגות ההכתרה של הקיסר ניקולאי השני, הצאר האחרון לבית רומנוב, פושע מסוכן חוטף את האחיין הקטן ותובע ככופר נפש יהלום מהאוסף המלכותי ומאיים לחבל בהכתרה..

התעלומה הולכת ומסתבכת. האם הילד החטוף יימצא? האם התכשיטים היקרים יוחזרו? האם יתגלה מי הפושע המסוכן, והאם ייתפס? ומה יקרה לפנדורין?

יש בספר עוד רבדים מרתקים, מעבר לפתרון התעלומה. הסיפור מסופר מפיו של רב המשרתים של "הנסיך השני בסדר הירושה בין נסיכי הכתר", אפנסי סטפונוביץ', וכך אנו למדים לא רק על הגאונות של פנדורין בפענוח תעלומות כמעט חסרות סיכוי, אלא גם על אורחות החיים של האצולה הרוסית, מה צריך לדעת רב משרתים טוב, וכיצד מנהלים בית של אנשי אצולה רמי מעלה, וזה חלק ממש מהנה וכייפי בספר,

הנה דוגמא:
"המדמואזל איחרה לצאת ונאלצנו להמתין לה במרכבה במשך שלושים שניות תמימות (עקבתי אחרי הזמנים באמצעות שעוני השוויצרי המדויק). שמרתי על איפוק בנוכחותם של הוד נסיכותם, אולם כעת, בארבע עיניים, מצאתי לנכון להטיף לה מוסר בקצרה. לא היה לי נעים לנזוף במדמואזל דה-קליק, אבל דבר זה הוא מחובתי. אין אדם שיעז לגרום לבני משפחת הקיסר להמתין, ואפילו כמחצית הדקה."

מה שקורה במפגש שבין רב המשרתים המאד מאד מדויק ומתוקתק שכל חייו מתנהלים בסדר מופתי ועל פי כללי התנהגות מאד מאד ברורים, לבין פנדורין, אשף התחפושות והשינויים, ששום דבר בו איננו שגרתי, הוא קשר מוזר, רווי חוסר אמון ופקפוקים ועם זאת שיתוף פעולה מאד פורה, שבאופן ברור מייצר שינוי נפשי אצל אפנסי סטפונוביץ'.

"- אתה יודע מהי הטעות שלך, אפנסי סטפנוביץ'? - אמר בעייפות, עוצם את עיניו. - אתה מאמין שהעולם מתקיים ופועל על פי כללים כלשהם; שקיימים בו משמעות וסדר. ואני, לעומת זאת, הבנתי מזמן: החיים אינם אלא תוהו ובוהו. אין בהם כל סדר וגם אין כללים בכלל. - אולם אתה עצמך מותיר רושם של אדם בעל כללים נוקשים – לא התאפקתי ועקצתי אותו, מביט בפסוקת המושלמת בשערו אשר נשמרה בשלמות-יופיה למרות כל ההרפתקאות והזעזועים. – כן, יש לי כללים. ואלם אלה הכללים הפרטיים שלי, שהמצאתי לעצמי, ואינם מיועדים לאף אחד אחר בעולם. שהעולם ינהג כמנהגו – ואני אנהג כרצוני, עד כמה שהדבר אפשרי. הנהגת כללים משלך, אפנסי, שונה מן השאיפה להסדיר את כל הבריאה, ומהווה רק ניסיון לארגן איכשהו את המרחב הנמצא בסמוך אליך."

וזה מה שאפנסי חש כשהוא שומע את הדברים: "במשך כל חיי חרדתי מפני האפשרות להיקלע למצב מביש ולאבד בכך את כבודי העצמי. מה יישאר לי אם כבודי יוחתם? מי אהיה אז? איש חסר תועלת, בודד ומזדקן, אדם שביזבז את חייו לריק ולא ברור לאיזו מטרה."

ובאמת, מי אנחנו, מתחת למסכות שבחרנו לעצמנו במהלך החיים, כדי לעבור אותם בתחום אזור הנוחות שלנו? ועד כמה החיים שלנו עוברים תוך מימוש המהות האמיתית שלנו שמתחת למסכות האלה?

וזה החלק בספרים של אקונין שהוא פשוט פנינה בפני עצמה. ספרות בלשית שמשלבת פרוזה משובחת, ומעוררת הרבה מחשבה.