תיירי הזמן

 תיירי הזמן – עדי ענבי

ידיעות ספרים, 264 עמ'

 

פיזיקאית צעירה מאמינה שמצאה הוכחה לכך שאלברט איינשטיין פיתח תיאוריה שיכולה להוביל למסע אמיתי בזמן. בדרך למצוא את המשוואה הגנוזה, לחזור בזמן ולהציל את אבא שלה שנפטר בהיותה ילדה, היא מפוטרת מהעבודה, מנודה מהאקדמיה, פוגשת אנשים שונים ואף משונים ויוצאת למסע גם במרחב וגם בזמן. עוברת הרפתקאות שונות ואף מאד מסוכנות, ומסיימת לא כמו מי שהיתה כשהתחילה במסע הזה.

הכריכה האחורית מבשרת שזהו "מותחן בדיוני בהשראת מאורעות היסטוריים אמיתיים". אינני יודעת מה אמיתי בענייני איינשטיין והמשוואות, אבל בטח שהיו בהיסטוריה האמיתית נאצים וזה.

הרבה שנים אני מתעניינת וקוראת וחושבת על הנושא של הזמן. בפיזיקה, במטאפיזיקה, במיסטיקה, בדתות. אני מתה על מטאפיסיקה, וכל העניין של מסע בזמן, בין אם זה "חץ הזמן ונקודת ארכימדס" של היו פרייס (למיטיבי לכת, עצרתי באמצע הדרך, האמת), ספרי מד"ב, פנטסיה (הרמיוני גריינג'ר ו"מחולל הזמן" מעורר הקנאה שלה), סיפורים קצרים של אלכס אפשטיין כמו זה: "הנוסע בזמן הרחיק והגיע ללוויה של עצמו. הוא נזהר בכבוד הפרדוקסים. ביציאה מבית הקברות רק לחש לאשתו הזקנה, ״מחר שוב אתאהב בך ממבט ראשון״. ועד סדרת "בחזרה לעתיד" השטותניקית והנהדרת.

אז ניגשתי לספר בהתלהבות ובשמחה.

וקראתי את הספר בשטף וסיימתי אותו ממש מהר.

אבל.

מבחינתי, ספר כייפי הוא כייפי כשאת מסיימת אותו ונשארות לך מחשבות חכמות בראש. וזה, לא כל כך קרה. זה נשאר כמו הקצף על החול כשהגלים חוזרים לים. כלומר, קראתי אותו בערב של כייף, עם מוזיקת בלוז ברקע וכוס יין, כמובן, והלכתי לישון ממש מאוחר כי רציתי עוד פרק, ואולי רק עוד אחד וזה.

אז הספר הזה הוא כזה, כן, כייף לקרוא אותו. אבל בסוף מה נשאר? לא הרבה. הדברים נפתרים קצת בקלות רבה מדי, הסוף קצת מדי אופטימי, וזה קצת ניו אייג' של מסעות בזמן, במקום הדבר האמיתי.

עם זאת, נהניתי בקריאה, וכן אמליץ עליו כספר כייפי במיוחד בקיץ החם שכזה. שבו לכם במזגן עם – טוב, נו, בירה קרה, קולה, מים, לא משנה, ותהנו.