ימי הנטישה

 ימי הנטישה – אלנה פרנטה

הספריה החדשה, 212 עמ'.

 

באחר צהריים אחד של אפריל, לאחר הארוחה, כשאולגה ובעלה מורידים את הכלים מהשולחן והילדים רבים כרגיל בחדר האחר, מודיע בעלה שהוא עוזב אותה, הוא סוגר מאחוריו את דלת הבית ומשאיר אותה מאובנת ליד הכיור.

כך הספר מתחיל ומכאן נמשכת הדרמה של אישה שננטשה מבלי להבין מה קרה ומדוע קרה, של אישה שמנסה לחקור לאחור את חייה, ואת הזוגיות שלה, כדי להבין, ובתוך כך היא עוברת תהליך מטלטל של התפרקות, תהליך של נטישה של עצמה, של מי שהיא, של מי שהיתה, באופן כל כך סוער, כל כך אינסופי, שממש קשה לנשום, עד שלבסוף היא בונה בהדרגתיות חיים אחרים לעצמה.

"בעלי הסיר ממני מחשבות ותשוקות כדי להעביר אותן למקום אחר. מעכשיו זה יהיה כך, האחריות שקודם היתה של שנינו תהיה רק שלי."

והילדים:

"הם התקשו לשוב ולהירדם, וכשהתעוררו בבוקר, ראיתי שהם שונים, כאילו גילו שכבר אין שום מקום בטוח בעולם. בסופו של דבר, זה גם מה שאני חשבתי."

זה ספר ממש לא "נוח". לא קל לקריאה למרות שהקריאה זורמת ונוזלת ישר לתוך הלב. וצורבת אותו.

הספר לא לגמרי מתאים לחום אוגוסט, ובהחלט לא יכולתי לקרוא ברצף את התודעה המיוסרת הזו, אבל מצד שני, אי אפשר שלא לקרוא. זה ספר חזק ועוצמתי, והכתיבה של אלנה פרנטה מרהיבה.

אני קראתי אותו קצת בחירוק שיניים. הספר הזה הוא כמו שיש לך חור בשן, ואתה לא יכול להימנע מזה שהלשון כל הזמן הולכת לשם? כזה. נורא נורא אינטנסיבי וכאוב ומלא בטירוף של נפש כואבת. בתוך הקריאה כולי רתועה מההתנהלות של הגיבורה, שרק בא לי לטלטל אותה ולהגיד לה בשם שמים צאי מזה כבר, ואני לא יכולה לעזוב את הספר כי אני מוכרחה לראות שהיא יצאה מזה.

וכמובן השפה העשירה עד כדי תימהון, הדימויים והמטאפורות והדמיון הסוער והפורה של הסופרת הגאונה הזאת.

אז האם לקרוא אותו? ברור. זה ספר חד פעמי.