מי את בכלל

 מי את בכלל – יולי נובק

ידיעות ספרים, 303 עמ'

 

כדי לכתוב על הספר הזה, מזגתי לי כוס יין אדום, הדלקתי שני נרות והפעלתי מוזיקה של ספא.

כן, זה כזה קשה.

זה ספר צובט.

כשלקחתי את הספר חשבתי שאני הולכת לקרוא דיווח עיתונאי שהתרחב לספר, על דברים שקרו ל"שוברים שתיקה", ולמנכ"לית שלהם, יולי נובק. ספר ש"חשוב לקרוא".

אבל מהעמוד הראשון התברר לי שמדובר בפרוזה חזקה, נוגעת, אותנטית, חשופה וכואבת. ספר שלא יכולתי להניח מהיד, וכמעט לא יכולתי להכיל את הכאב העמוק שנובע בו. אבל יכולתי, כי הספר מדבר על סיטואציה של מי שעמדה בראש אירגון ששם לעצמו למטרה לחשוף את האמת שמאחורי הכיבוש, את מה שהחיילים שלנו, הילדים היקרים שלנו עושים "שם", את מה שהם חווים ועוברים ולוקחים איתם חזרה הביתה. בסיפור הזה שלנו יש כל מיני סוגים של קורבנות.

אבל מעבר לכך, אני רוצה לומר שזה סיפור על כל מי שמתחיל להציב סימן שאלה על מה שלכאורה הוא סימן קריאה או אפילו סתם נקודה. על הנחות היסוד שלאורן הוא חי. על צבע העור שלו, או על הזהות המינית שלו, או על האמת של חיי הזוגיות שלו, או על מה שהוא באמת מרגיש כלפי מקום העבודה או כלפי הקריירה שלו. כל דבר שמרכיב את הנפש המסוכסכת של בני האדם. והאמת, כשלא רצינו לדעת אותה, היא צורבת, וכואבת.

וזה עוד לפני שאנחנו מדברים על הכוחות שמנסים בכל כוח ואפילו באלימות להשתיק אותה. במקרה של נובק אלו אנשים שמאמינים שהיא בוגדת. אבל במקרים אחרים זה יכול להיות הקול הפנימי שאוסר על אותו אדם לדעת את מה שמנסה להיוודע בתוכו.

וכידוע, מה שיוצר ספרות טובה היא סיפור פרטי שיש לו השלכות כלל אנושיות.

"שומעת, ילדה? העולם הזה לא נבנה בשבילך.

הם אמרו לך שאין מה לדאוג, שכל עוד הם כאן שום מפלצות לא יבואו.

וזה לא במקרה שמעולם לא שאלת איך נראות מפלצות."

וכשהיא מתחילה לשאול איך נראות מפלצות, כשהיא מתחילה לחקור, אז כמו הלבה שמתנועעת לאט במעמקי האדמה עד שהיא פורצת, כך הולכות ועולות אמיתות חיים שנובק לא הרשתה לעצמה לדעת, לחקור או לשאול אודותן עד למסע המיוסר הזה.

בחלוף כשנתיים של מתקפות קשות מצד מאד מסוים בחברה הישראלית, ולאחר מותו של הסבא שלה, יולי לוקחת את עצמה לקצוות העולם. היא נודדת בין איסלנד, מדירה, פורטוגל, דרום אפריקה, מחפשת את הבכי שמתחבא בה, חוקרת את השאלות של שייכות, של מה זה בית, של מה זה סיפור ומה זו היסטוריה (שקצת כמו באנגלית History is His story, not mine), והטבע משמש לה כמרפא, ככוח מסוכן, כמראה שמשקפת את סערות הרוח שלה.

הטחב האיסלנדי ששורד דווקא בתנאי קור קיצוניים. מה הוא חוסן נפשי, ואיזה מחיר יש לשרידות? צבעי השמש ששוקעת הופכים עבורה לצבעי מלחמה, צבעי דם ועיוורון, כעס שהפך לשנאה "ויהיה, ולו לזמן קצר, וגם אם רק לכמה רגעים, לילה".

"ככל שחלפו החודשים והמסע התארך ולקח אותי לפינות שלא חשבתי שאגיע אליהן, אל אנשים שלא דמיינתי שאפגוש, ולמקומות בתוכי שלא ידעתי שקיימים – הבנתי את המשמעות שיש ל"תחנות מעבר". למדתי שלפעמים קריטי לשהות דווקא שם, בבין-לבין."

ההתפרצויות הגעשיות שיצרו את האי מדיירה, השינויים שעיצבו אותו, התקפי החרדה, האשמה, ההימנעות מלהסתכל פנימה אל מי שהיא, והחלק שלה והאחריות שלה ביצירת המצב הפוליטי מתוך הסיפור שהיא מקבלת על עצמה כסיפור של המדינה הזו.

אבל, בשביל לספר סיפור, צריך כרונולוגיה. להתחיל מנקודה מסוימת, ולהתקדם משם באופן מסודר. לוודא שיש כמה שפחות "חורים" בסיפור. לשם כך, אומרת יולי, צריך תפיסה משותפת של כרונולוגיה, של זמן, ולפחות רעיון כללי משותף של מה בכלל נחשב "סיפור". ובדרום אפריקה, יולי תגלה שהסיפור שהיא חיה כל חייה, הוא לא בהכרח הסיפור שהיא מוכנה כעת לקבל.

והשנאה. אהבה ושנאה, אומר לה סילבסטר מדרום אפריקה, הן שפה. והאם אפשר ללמוד שפה חדשה? מי שיודע שפה של שנאה, יכול ללמוד גם שפה אחרת? וסילבסטר עונה: "זה בכלל לא עניין של ללמוד משהו חדש, זה עניין של לשכוח. אנשים יכולים ללמוד שפה חדשה, נגיד שפה של אהבה, אבל אי אפשר לשכוח את השפה שגדלת בה. ומי שנולד לשפת השנאה – ברגעי הפחד, תמיד ישוב אליה."

ואנחנו יודעים את זה. מה עולה בנו כשאנחנו שומעים על פיגוע? השפה של הפחד, השפה של השנאה, השפה של הריחוק מהזר, מהאחר, המסוכן לנו.

אבל כל אדם הוא "אחר" באופן שונה, כלפי הנסיבות הספציפיות של חייו. ה"אחר" של "שחור" במדינת אפרטהייד, הוא שונה מהאחר של "לבנה" (פריבילגית) שנוקטת בעמדה פוליטית לא פופולרית במדינה מסוכסכת.

הדבר העיקרי שבולט בספר הזה הוא האומץ של יולי, אומץ שמעורר השתאות, פליאה והערכה. לא רק האומץ שהפגינה במסגרת תפקידה ב"שוברים שתיקה" המותקפת על ידי הממסד הישראלי, אלא האומץ, שהוא מן הסתם נובע מאותו מקום בנפש, האומץ להתמודד פנים אל פנים מול אמיתות לא נעימות, מול כאב, מול האפשרות של טעות חוזרת ונשנית בקריאת המציאות. קוראים לזה אותנטיות. קוראים לזה אנושיות.