קסם וכזב – ערן בר גיל
הוצאת ידיעות, 381 עמ'.
הספר כתוב טוב, והוא קריא וזורם, ניכר שהמחבר ערך תחקיר ובדק היטב את הנושאים עליהם הוא כתב.
מסופר על שני אנשים, מיקה, דוקטורנטית למדעי המוח, העורכת ניסויים בקופים, והילל, מנטליסט (קוסם) בן למשפחה דתית מצפת, שחזר בשאלה, ומתגורר אצל אחיו בתל אביב.
הוצאת ידיעות, 381 עמ'.
הספר כתוב טוב, והוא קריא וזורם, ניכר שהמחבר ערך תחקיר ובדק היטב את הנושאים עליהם הוא כתב.
מסופר על שני אנשים, מיקה, דוקטורנטית למדעי המוח, העורכת ניסויים בקופים, והילל, מנטליסט (קוסם) בן למשפחה דתית מצפת, שחזר בשאלה, ומתגורר אצל אחיו בתל אביב.
שתי הדמויות בסיפור הם אנשים שאינם הולכים לשום מקום. הם נפגשים, ואפילו מתגוררים ביחד במשך תקופה, אבל לא נוצר ביניהם חיבור אנושי אמיתי.
במובן הזה, הספר מעציב שכן עד לשלב די מאוחר בספר, המשכתי לקוות ש"אדון כמעט וגברת כבר" בכל זאת ייפגשו, במובן האמיתי של מפגש. אין מעציב יותר, משני אנשים שמה שמחבר ביניהם הוא הבור השחור הפעור בתוכם פנימה, ואינם מצליחים לשבור את החומות ולגעת, באמת לגעת, זה בנשמתו של זו.
אם אצל מיקה, המוות של אמה יצר את הבור השחור, אצל הילל לא לגמרי ברור מה הוביל אותו לשם, ואולי זה פשוט אופיו השטחי, חסר התכלית, שמייצר עבורו רצון דיפוזי להתפרסם, מבלי שיהיה בו רצון לעשות דבר-מה שיהיה ראוי לפרסום. חבל היה לי על שמיקה לא זיהתה שהחלל הריק אצל הילל לא מכסה על מעמקים כאובים כמו אצלה, ולא יאפשר לו להכיל אותה ולהבין אותה כפי שהיא משתוקקת. אצלו זה חלל ריק. סתם כך. אני חושבת שכמו מיקה, אנחנו מתחילים את הספר בלנסות ולמצוא את המשמעות שמתחת למחסומי הבושה והסגירות וחוסר הביטחון של הילל. לקראת סוף הספר לא נותר מקום אלא לאכזבה ממי, שאם קצת היה יוצא מעצמו, היה עשוי להציל חיים.
העניין הוא, שאנחנו מוקפים באנשים כאלה. שטוחים, רדודים, שלא מחפשים דבר. העניין הוא שאנחנו מוקפים באנשים נואשים, עצובים מאד.
הבחירות שאנחנו עושים מגלות מי אנחנו באמת, יותר מאשר היכולות שלנו, אמר דמבלדור.
ובאמת, עם כל התכונות החביבות של הילל, הבחירות שלו מעידות עליו, פעם אחר פעם, ומאירות אותו באור שלילי. לדוגמא, עצם העובדה שלאורך כל התקופה שהוא גר אצל אחיו, הוא לא מתעניין בבת הזוג של אחיו? מי זו? מדוע אחיו לא מזמין אותה לארוחות השבת ואינו מציג אותה בפני שני אחיו? הכול עובר מעל לראש שלו, שום דבר שלא ממש חייבים להגיב עליו, לא מגיבים. הפסיביות, האטימות, חוסר הרגישות וחוסר האכפתיות. כן, בסופו של דבר זה מגיע לחוסר אכפתיות.
יש עוד נקודה, במהלך הקריאה, אתה קצת כועס על אביה של מיקה, שלא השכיל לטפל ברגישות מקסימלית בביתו הרקדנית, שנעלמת לתוך השחור הזה. ידוע שילדים לוקחים על עצמם אחריות לא-להם על דברים שמתרחשים סביבם, במשפחתם. אתה קורא וכועס, למה הוא לא הבין מה עובר על הילדה, למה הוא לא עשה משהו. אבל מבין שהאב גם הוא איבד משהו משמעותי כל כך, וחומל על קוצר היד שלו.
אחד הנושאים מאד מכמירי-לב בספר, הוא נושא הניסויים על בעלי חיים 'גבוהים', הניתוחים שעושים לקופים, תיאור הגירוד והשריטות של הקופים מסביב לכיפת המתכת שהודבקה לראשם, הדיכאון שחווה הקופה נעמה, מעלים את הסוגייה לא פשוטה הזו.
מצד אחד עדיף ניסויים בבעלי חיים, ואפילו גם בקופים ולא ניסויים בבני-אדם. הניסויים בבעלי חיים ללא ספק הצילו חיים באמצעות התרופות שהופקו, לא כך? מצד שני, לא נעים לחשוב על כך, ואולי אפילו לא מוסרי, לערוך ניסויים בבעלי חיים שאנחנו יודעים שיש להם תחושות, שהם חשים כאב, צער, בדידות. שאלה לא פשוטה.
במובן הזה, הספר מעציב שכן עד לשלב די מאוחר בספר, המשכתי לקוות ש"אדון כמעט וגברת כבר" בכל זאת ייפגשו, במובן האמיתי של מפגש. אין מעציב יותר, משני אנשים שמה שמחבר ביניהם הוא הבור השחור הפעור בתוכם פנימה, ואינם מצליחים לשבור את החומות ולגעת, באמת לגעת, זה בנשמתו של זו.
אם אצל מיקה, המוות של אמה יצר את הבור השחור, אצל הילל לא לגמרי ברור מה הוביל אותו לשם, ואולי זה פשוט אופיו השטחי, חסר התכלית, שמייצר עבורו רצון דיפוזי להתפרסם, מבלי שיהיה בו רצון לעשות דבר-מה שיהיה ראוי לפרסום. חבל היה לי על שמיקה לא זיהתה שהחלל הריק אצל הילל לא מכסה על מעמקים כאובים כמו אצלה, ולא יאפשר לו להכיל אותה ולהבין אותה כפי שהיא משתוקקת. אצלו זה חלל ריק. סתם כך. אני חושבת שכמו מיקה, אנחנו מתחילים את הספר בלנסות ולמצוא את המשמעות שמתחת למחסומי הבושה והסגירות וחוסר הביטחון של הילל. לקראת סוף הספר לא נותר מקום אלא לאכזבה ממי, שאם קצת היה יוצא מעצמו, היה עשוי להציל חיים.
העניין הוא, שאנחנו מוקפים באנשים כאלה. שטוחים, רדודים, שלא מחפשים דבר. העניין הוא שאנחנו מוקפים באנשים נואשים, עצובים מאד.
הבחירות שאנחנו עושים מגלות מי אנחנו באמת, יותר מאשר היכולות שלנו, אמר דמבלדור.
ובאמת, עם כל התכונות החביבות של הילל, הבחירות שלו מעידות עליו, פעם אחר פעם, ומאירות אותו באור שלילי. לדוגמא, עצם העובדה שלאורך כל התקופה שהוא גר אצל אחיו, הוא לא מתעניין בבת הזוג של אחיו? מי זו? מדוע אחיו לא מזמין אותה לארוחות השבת ואינו מציג אותה בפני שני אחיו? הכול עובר מעל לראש שלו, שום דבר שלא ממש חייבים להגיב עליו, לא מגיבים. הפסיביות, האטימות, חוסר הרגישות וחוסר האכפתיות. כן, בסופו של דבר זה מגיע לחוסר אכפתיות.
יש עוד נקודה, במהלך הקריאה, אתה קצת כועס על אביה של מיקה, שלא השכיל לטפל ברגישות מקסימלית בביתו הרקדנית, שנעלמת לתוך השחור הזה. ידוע שילדים לוקחים על עצמם אחריות לא-להם על דברים שמתרחשים סביבם, במשפחתם. אתה קורא וכועס, למה הוא לא הבין מה עובר על הילדה, למה הוא לא עשה משהו. אבל מבין שהאב גם הוא איבד משהו משמעותי כל כך, וחומל על קוצר היד שלו.
אחד הנושאים מאד מכמירי-לב בספר, הוא נושא הניסויים על בעלי חיים 'גבוהים', הניתוחים שעושים לקופים, תיאור הגירוד והשריטות של הקופים מסביב לכיפת המתכת שהודבקה לראשם, הדיכאון שחווה הקופה נעמה, מעלים את הסוגייה לא פשוטה הזו.
מצד אחד עדיף ניסויים בבעלי חיים, ואפילו גם בקופים ולא ניסויים בבני-אדם. הניסויים בבעלי חיים ללא ספק הצילו חיים באמצעות התרופות שהופקו, לא כך? מצד שני, לא נעים לחשוב על כך, ואולי אפילו לא מוסרי, לערוך ניסויים בבעלי חיים שאנחנו יודעים שיש להם תחושות, שהם חשים כאב, צער, בדידות. שאלה לא פשוטה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה