חייו הכפולים של קסיאל רודנייט – ג'ני
ולנטיין
הוצאת ידיעות אחרונות, 239 עמ'.
הסרט "מלאכים בשמי ברלין" של
וים ונדרס, עוסק בשני מלאכים, דמיאל וקסיאל, המשוטטים בחוצות ברלין, רואים
ואינם-נראים ולא מסוגלים לקשר גשמי כלשהו עם העולם, ומאזינים למחשבותיהם של
הברלינאים. דמיאל וקסיאל עסוקים ב"לאסוף, לתעד, לשמר" את המציאות. מדי
יום הם משוטטים בברלין ומתעדים מחשבות ואירועים מעניינים הנקרים בדרכם.
כמו המלאכים הללו, צ'אפ, גיבור הספר,
איננו קיים. הוא "אף אחד". כפי שהוא יספר לנער בו יפגוש בשלב מאוחר
יותר, לא מחפשים אותו, הוא לא חסר לאיש, הוא לא ברח, הוא הלך לאיבוד. הוא לא קיים.
אפשר אם כן להבין את הפיתוי של מי שהוא "אף אחד", כשנפתחת בפניו האפשרות
להיות מישהו אחר, להיות קסיאל רודנייט, להיכנס לתוך החיים של נער שמשפחתו מחפשת
אחריו, שמישהו רוצה אותו, ופרסם מודעה כדי לנסות למצוא אותו.
צ'אפ גונב את החיים של קסיאל, לובש את
דמותו, תופס את מקומו ו"חוזר הביתה" אחרי שנתיים של היעלמות. תחשבו על
החיים שלכם, השקטים והבטוחים, החמים, המשפחתיים. תחשבו כמה ערך באמת יש בשגרה
היומיומית החמימה, הלכאורה רגילה ומשעממת הזו. הפרטים הקטנים שהופכים את החיים
שלנו למשהו טוב.
"חשבתי על הבית שקסיאל גר בו, על
החדר שלו, ומה תהיה ההרגשה כשהוא יהיה שלי. חשבתי על ארוחת בוקר ליד השולחן במטבח,
חביתיות ובדיחות גרועות ומיץ תפוזים ושמש שוטפת את הפנים של כולנו. חשבתי על הליכה
לבית ספר ועל חברים ועל חיים רגילים. רציתי שיהיה לי את מה שהיה לקסיאל רודנייט.
השתוקקתי לכך בכל נים מנימי נפשי."
אבל פעמים רבות, הדבר שאנו משתוקקים לו
במיוחד, עולה לנו ביוקר. סבך של מראות ותרמיות מציב בפנינו את המאכל הלא בריא לנו,
כמאכל שאליו אנו רעבים במיוחד, את האדם שהכי מזיק לנו, כמי שדווקא לחברתו אנו
משתוקקים. לעתים המקצוע החלומי יתברר כמציאות מסוייטת. לכל דבר יש מחיר. לכן אינני
נוהגת לאחל לאנשים שיהיה להם מה שליבם חפץ, אלא מאחלת להם שיקבלו את מה שהכי נכון
עבורם.
צ'אפ-קסיאל, עתיד לגלות שלחיים שהוא
מנסה 'לגנוב' יש תג מחיר. דברים אפלים רוחשים מתחת לפני השטח המקסימים של בית
החלומות הזה, הקוטג' המושלם בקצה שביל, שעולה ויורד ביער וממשיך מעלה לאורך שדות.
גדר כלונסאות לבנה, מרפסת חזית שצומחים סביבה שושנים ועצי חבוש ריחניים, גינה מלאת
חיים מציוץ ציפורים ומפכפוך המים השקט של הנחל. עם כניסתו לבית אנחנו מקבלים רמז
לדבר הרוחש הזה: "בתוך הבית היה חם והיה ניחוח קינמון ובצל ועשן של עץ נשרף.
מתחת לריח העץ השרוף היה משהו רקוב, כמו פחי אשפה, כמו התפוררות."
לאט לאט עתיד צ'אפ לגלות שהעמדת הפנים
כרוכה בצורך בדריכות מתמדת, לא למעוד, לא להיכשל. הוא צריך להחליק לתוך חיים של
מישהו אחר, כשהוא איננו מכיר את חבריו, את חפציו, את דרך התנהגותו, כשכל אמירה
קטנה יכולה להסגיר את השקר. הדריכות הזו גובה מחיר. איננה מאפשרת לו ליהנות מהחיים
שכל כך רצה וסוף סוף קיבל. קיבל לכאורה. צ'אפ מגלה שהוא חי את חייו כמו תחת מצלמה
מתמדת. סוג של תכנית ריאליטי שאיננה משקפת אלא מציאות מדומיינת, משוחקת בקפידה,
מודעת לקיומה של המצלמה ולקיומו של קהל, תכנית שמשתתפיה ממתינים בדריכות לפרס
הגדול המובטח באקורד הסיום. ומה עם הפרס שצ'אפ מבקש לעצמו? הבית והמשפחה?
הו, ומה עם קסיאל רודנייט האמיתי? בכל
רגע עלול הוא לחזור ולתבוע מחדש את מה ששלו.
ואם לא די בפחדים האלה, דברים נוספים
הולכים ומתגלים לאט. "מוזר," אומר צ'אפ לעצמו (ולנו) "השורשים
הקטנים והרחוקים של הדברים שמשנים את החיים, ההתחלות הצנועות שלהם. שיחת טלפון
שגורמת לתאונת דרכים, רכבת מאחרת שמאפשרת התחלה של פרשיית אהבה." בסרט
"דלתות מסתובבות" אנו צופים בשתי אפשרויות מקבילות של חיים כשהמבדיל בין
שני המסלולים הוא אותו 'דבר קטן', ההחמצה של הרכבת. לאורך הסיפור סוקר צ'אפ-קסיאל,
את חייו של קסיאל שלתוכם נכנס, שעה שחייו המוקדמים שלו עצמו הולכים ומתגלים גם הם
לאט לאט, בזכרונותיו של צ'אפ. הכל סבוך ומגולל, שקרים על גבי תרמיות, משחקי מראות
ודמיונות שווא וסודות.
ג'ני ולנטיין כתבה סיפור מתח כתוב
היטב, בקצב מהיר, אינטליגנטי מאד. במסגרתו היטיבה להעביר את החיפוש העצמי של נער,
שלמרות שונותו, משקף את החיפוש העצמי של כל נער בגילו. או בכלל. היטיבה להעביר את
החשיבות של החיים הרגילים, אבל בו בזמן גם עד כמה החזות הנורמלית של דברים עשויה
להטעות.
לא אגלה את סוף הסיפור, החוטים שנפרמו
לאורך הספר הולכים ומתאחים. בעיני המוטו של הספר מתגלם בדבריו של פלויד, הנער
שנעשה חבר לקסיאל-צ'אפ.
"אנשים לא מתבוננים," אמר
פלויד "הם מסתכלים. זה שונה."
"באיזה אופן?"
"אנשים רואים מה שהם מצפים לראות,
מה שהם צריכים לראות.."
כמה זה חשוב, לדעת להתבונן בדברים כפי
שהם עצמם, לא כפי שאני רוצה, או צריכה, או מצפה שהם יהיו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה