יום ראשון, 23 באוגוסט 2015

היום שלפני האושר

היום שלפני האושר – ארי דה לוקה
הספריה החדשה, 137 עמ'


על מה הספר (מתוך אתר הספריה החדשה):
מחצר פנימית של בית-דירות גדול, בנפולי של שנות החמישים שעדיין חיה בצילה של מלחמת-העולם השנייה, מנסה ילד יתום בן 8 לצוד את תשומת-לבה של אנה, ילדה כבת-גילו, העומדת תמיד בחלון הקומה השלישית, ראשה שעוּן על ידיה, ומביטה בשמיים. יום אחד הוא מביט למעלה, אל הקומה השלישית, ואנה איננה. היא נעלמת לו מן הבניין ומן העיר, אך מוסיפה לגדול בתוכו. אבל היא עוד תשוב במפתיע, לקראת אמצע הספר, כששניהם יהיו בני 18, ותסעיר את העלילה. את הילד היתום הזה, שחי לבדו בחדרון שלו בלי לדעת דבר על הוריו, מגדל השוער של הבניין, בשל נסיבות עלומות שיתבררו רק מאוחר. יום-יום הוא משחק אתו בקלפים ומספר לו סיפורים צבעוניים על נפולי של שלהי המלחמה. כפית אחר כפית מנחילים לו סיפורי השוער ירושה, נעשים זיכרונותיו שלו-עצמו, נוטעים בו תחושת "השתייכות" – הרגשה יפה, שכמו הרוח הדרום-מערבית "מחזיקה מעמד שלושה ימים ומותירה אווירת ניקיון ברֵיאות".

דברים שנשארו איתי מהספר:


  1. הסיפור על היהודי שהתחבא במשך חודש באולם שמתחת לפסל מפני הנאצים. הוא הצליח לברוח עם מכנסיים וכותונת, בלי נעליים, אבל לקח איתו חבילת ספרים. וכך מספר עליו דון גאטנו, השוער ש"אימץ" את הילד: "הוא הביא בתור דוגמה חגורה. אנחנו, הוא חשב, אנחנו חגורה סביב מותני העולם. עִם הספר הקדוש -  אנחנו רצועת העור שמחזיקה לעולם את המכנסיים מרגע שאדם הראשון שם לב שהוא עירום. פעמים רבות התחשק לעולם להוריד את החגורה ולזרוק אותה. העולם מרגיש שהיא צרה". איזו מטאפורה נפלאה לתפקיד של היהודי בעולם.
  2. הדברים שאומר דון ריימונדו, בעל חנות ספרים יד-שניה. "בן אדם ממלא את המדפים בספרים לאורך חיים שלמים, והבן שלו מחכה לרגע שיוכל לרוקן אותם ולהשליך הכל. מה הם שמים על המדפים הריקים? גבינת קצ'קבל? העיקר שתסלק אותם מאיתנו, הם אומרים לי. וכאן מונחים חייו של בן אדם, הקפריזות שלו, ההוצאות הכספיות, הוויתורים, הסיפוק לראות את תרבותו גדֵלה בסנטימטרים כמו צמח". איזו נקודת מבט רגישה ולירית על איסוף הספרים, על המהות של אדם שמונחת בספרים שבחר לאסוף למדפיו.
  3. הדברים שאומר דון גאטנו, שיודע לקרוא מחשבות: "קודם כל, אל תקרא להם אנשים, הם אינדיבידואלים, אחד-אחד. אם אתה קורא להם סתם אנשים, אתה לא שם לב לבן-אדם. אי אפשר לשמוע את המחשבות של אנשים, רק את אלו של בן אדם אחד בכל פעם".
  4. הדברים שהילד אומר על אפלטון: "הסופר חייב להיות קטן מהחומר שהוא מספר. צריך שייראה שהסיפור בורח לו לכל עבר ושהוא מלקט ממנו רק קצת. הקורא נהנה מן השפע הזה, העובר על גדותיו, של הסופר. אבל אצל אפלטון הסיפור דווקא סגור כולו בתוך המכלאה שלו, הוא לא מניח לשום הבזק של חיים עצמאיים לחמוק החוצה. הדיאלוגים שלו ערוכים בסדרה של שניים – שניים, מכה ותשובה, וקדימה צעד". בתחילה התקוממתי נגד התקיפה של אפלטון, אבל אחר כך הרהרתי שוב בדברים שאומר דה-לוקה. הדיכוטומיה שבפילוסופיה המערבית בין רוח וחומר, בין נשמה וגוף, במידה רבה מבוססת על הפילוסופיה היוונית. 

אין תגובות: