הטירה של אמי

הטירה של אמי – מרסל פניול

הוצאת ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 198 עמ'

 בפרק ה-11 לעונה השישית של "דוקטור הו", הדוקטור מנסה להרגיע תינוק בוכה, ולהחזירו לחיק השינה המנחמת. ואילו המילים שהוא אומר לו: "תהיה בשקט. לך לישון. באמת, תפסיק לבכות. יש לך הרבה למה לצפות. חיי אנוש רגילים על פני כדור הארץ. תשלומי משכנתא, עבודה משרדית, תחושה מטרידה וממושכת של ריקנות רוחנית. שמור את הדמעות לשלב מאוחר יותר."

המילים האלו מיטיבות לתאר את הספר הקטן והמקסים הזה, הכתוב בעיניו של ילד החווה חופשות נפלאות בבית הקיץ של משפחתו, קרוב לטבע, להרים, למעיינות, לצמחים, עסוק במסעות הצייד.

ויחד עם זאת, המפגש עם עולם המבוגרים, גם כילד, איננו נקי מרוע, קושי, או פשוט חולשה. הקול המספר, הוא קולו של הילד לאחר שבגר, ופגש את אותם "חיי אנוש רגילים", והוא משקף מבט מפוכח, נוגה מעט, אירוני, אך חומל. הילד מבין שהמבוגרים אף פעם לא עושים מה שמתחשק להם. אבל האם הילדים מבינים נכון את העולם כדי לדעת מה כדאי שיתחשק להם?

השניות הזו של המבט, של הילד ושל האיש שהפך להיות, באה לביטוי מצחיק ועמוק בקטע שבו מספר על חברו לילי, שמביט בו משתאה ואומר לו: "אתה מדהים". "מייד," מספר הילד/הגבר מרסל "לבשתי ארשת מדהימה". וכשלילי חוזר על המשפט "אין מה להגיד. אתה מדהים!", מספר לנו מרסל הבוגר "ההערצה המשתאה הזאת, שהחניפה ליהירותי, נראתה לי פתאום מטרידה מאוד, והייתי צריך להתאמץ כדי להישאר מדהים עד כדי כך."

האין כולנו מתאמצים כדי להיות מדהימים? וכמה זה מגוחך, שכן אנו מדהימים באמת כשאנחנו פשוט עצמנו. פשוטים, תמימים.

מאז המהפכה התעשייתית, עם התפתחות הטכנולוגיה, והמעבר למגורים בערי בטון, נוצרה התרחקות הולכת וגוברת של האדם מהטבע שסביבו. הניכור והזרות הולידו תשוקה ל"חזרה אל הטבע", לאותנטיות, לבלתי מעובד, לפשוט. מושג "הפרא האציל" מבטא את הערכים של חיים בהרמוניה עם הטבע, נדיבות, נאמנות וחוסר אנוכיות, תמימות, חוסר יכולת לשקר, בריאות וכושר, רתיעה ממותרות, אומץ מוסרי,

תבונה טבעית וחוכמת חיים.

כל אלו והשאלה עד כמה נכון לשאוף לחיים כאלו, באים לביטוי בסיפור הקטן-גדול הזה. המשפחה הנסחבת עם החבילות הכבדות לאורך קילומטרים רבים, בכל נסיעה של סוף שבוע לבית הקיץ, כיון שאינה יכולה להרשות לעצמה לרכוש סט נוסף של כלים ומצעים שיישארו באופן קבוע בבקתה, שלא לדבר על חוסר האפשרות לממן נסיעה למקום, אינם משקפים ערך של רתיעה ממותרות, אלא פשוט תקציב זעום של מורה שמשכורתו אינה מאפשרת את המותרות. ההליכה היא בריאה, אומר האב, אבל המסע הזה לא נעשה מטעמי בריאות וכושר, אלא מטעמי תקציב.

באופן מיוחד, העימות הזה בא לביטוי במשפט אחד קטן. כשאביו אומר: "כמה אנחנו חלשים כשהצדק לא איתנו." הוא מבטא את האמונה שאם אתה חי חיים של יושר והגינות, ושומר על ערכיך, אתה תהיה חזק. ברם, הילד מספר לנו "מאז לימדו אותי החיים שטעות היתה בידו: אנחנו חלשים כשליבנו טהור." הפער הזה, בין מה שנכון, לבין המציאות שקיימת, הוא בדיוק הסיפור של התבגרות והתפכחות. אין זה פלא, אם כך, שבסיום הסיפור חוזר הילד למחוזות החפץ של ילדותו, במסגרת "עיר קולנוע" שהוא מקים, דווקא באותה טירה שהפחידה כל כך את משפחתו אי-אז. הצילום המשקף כביכול את המציאות אבל למעשה מחליף אותה בדימוי של "מציאות", הוא אולי מה שהסופר אומר לנו שקורה לנו כשאנו גדלים, מתבגרים, מפסיקים לחוות את החיים באופן בלתי אמצעי ובמקום זאת "חווים את החיים".