האמן ומרגריטה – מיכאיל בולגקוב
הוצאת ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 615 עמ'
תרגום: פטר קריקסונוב אשר הוסיף אחרית
דבר וכן הערות
איך כותבים ביקורת על ספר מושלם? אם היה
אפשר לכתוב משפט אחד: "ספר משובח, רוצו לקרוא", ולסיים בכך, הרי את שלי
אמרתי.
הספר מתרחש בשני מישורי זמן שונים,
ובשלושה רובדי עלילה. במישור זמן אחד, השטן
מגיע למוסקבה עם פמלייתו, ודברים מוזרים, מתועבים, מתחילים להתרחש. הקרקע במוסקבה
פורייה לביקורו זה של השטן. בולגקוב מלמד אותנו שאנשי השררה במוסקבה אינם אנשים
תמימים וחפים מפשע. השחיתות שוררת, ואם לא שחיתות, תאוות הבצע והזדון. במישור זמן
אחר אנחנו מקבלים את סיפור ימיו האחרונים של ישו בירושלים הנקראת בתרגום עירשלם,
וסיפורו של מושל ארץ יהודה מטעם רומא, פונטיוס פילטוס שהוציא את גזר דין המוות על
ישו. מישור זמן זה מתחבר עם הרובד הנוסף של העלילה, סיפור אהבתם של האמן ומרגריטה.
האמן כותב ספר ביוגרפיה על פונטיוס פילטוס ומוקע על ידי סביבתו עד לכדי כליאתו
במוסד לחולי נפש. מרגריטה תעשה הכול כדי להצילו ולהחזירו אליה, לרבות התחברות עם השטן.
אין טעם להיכנס לניתוחים מלומדים של הספר הקלאסי הזה ואסתפק לפיכך בחוויה הפרטית שלי. הספר כתוב כל כך, כל כך טוב. פשוט כתוב
טוב. מתורגם לעילא. תענוג לקרוא. כל אחד ואחד מעמודיו הרבים. ההערות של קריקסונוב
מחכימות ומעניקות רובד נוסף לקריאה, והקפדתי לקרוא אותן בצמוד לכל פרק. מקבלים
מושג עד כמה השקיע בולגקוב בעבודת תחקיר עמוקה, בלימוד נושאים לצורך הכתיבה, כמה
מחשבה הושקעה בכל שם שנבחר לכל דמות.
השטן בספר לא נראה כל כך נורא. ובכן,
נכון שהוא הרג כמה אנשים, הבהיל כמה עד כדי שיגעון ואישפוז במוסד, העלים כמה (אחר
כך רובם חזרו). אבל, מצד שני, הרי רוב האנשים שנפגעו ממנו, לא היו כל כך תמימים
וישרי דרך, כמעט מתבקש לומר: הגיע להם. המסיבה הגדולה של השטן עם כל המוזמנים שלו,
לא השאירה רושם של מסיבת שחיתות איומה שנעשים בה דברים שהשתיקה יפה להם. בנוסף,
לבו של השטן מתרכך כשמרגריטה, אהובתו של האמן מוכנה לעשות הכול כדי לזכות בו
בחזרה, והוא מסייע לה בכך, לא לפני שהוא משחרר מסבלה איזו אישה בשם פרידה, לבקשתה
של מרגריטה.
בעיקר דיבר אלי בספר הנושא של האמנים
המתייסרים עם כנות יצירותיהם, ההתמודדות עם תגובות הקהל. כיצד תמשיך להיאחז באמת
שלך, גם כשכל העולם אומר לך אחרת, אומר לך שזה משוגע? הסוגיה של הפרעות ומחלות
נפש, השאלה הגדולה כיצד מתייחסת החברה לאנשים שהם חריגים. האם אמנים הם
סכיזופרנים, או אנשים שחייהם מוקדשים לשירות לאמנות שהם משמשים לה כלי? מה תפקידה
של האמנות ואיך תמלא את תפקידה זה?
ואיך אפשר בלי הציטוט המפורסם מהספר:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה