הילדה השקטה

הילדה השקטה – פטר הוג

עברית הוצאה לאור, 462 עמ'

הספר נפתח במילים אלו: "ריבוניתו-של-עולם חננה כל אדם ואדם בסולם מוזיקלי משלו, וקספר ידע לשמוע אותו."

קספר הוא אמן קרקס דני בעל שמיעה אבסולוטית. הוא מכור למוזיקה של באך, להימורים. הוא חי חיים נטולי שורשים, ללא כסף, ללא אישה, ללא ילדים. הקריירה שלו כליצן בקרקס מחוסלת, הוצא נגדו צו גירוש מדנמרק, שלטונות המס רודפים אחריו כדי להסגיר אותו לספרד, ולמעשה הוא מבוקש על ידי המשטרה בשתים-עשרה מדינות. הקשר שלו עם אביו הגוסס, סבוך. קספר מחפש אחרי ילדה שקטה, בעלת איכויות יוצאות דופן ולא מוגדרות, שנחטפה מסיבות לא ברורות.

הספר מתקדם בקצב איטי עם העלילה, ובינתיים עוסק הרבה במוזיקה, ומעלה הרהורים פילוסופיים, דתיים. באחד הקטעים היפהפיים ומרגשים בספר, קספר מנגן בכינורו יצירה של באך, "שאקונה". מפרש אותה, מביא לביטוי את הרבדים העמוקים שבה, מבהיר כיצד זה צומח מתוך המבנה של היצירה, לאקורדים, לרגיסטר, לסולם. העיסוק בבאך איננו מקרי. באך שהיה איש אמונה והמוזיקה שלו מלאה באור של אהבה אלוהית. תמונת ראי של אמנות הקרקס של קספר והיכולת הנדירה שלו להאזין לאנשים, שאדם מוזר שהוא פגש הגדיר אותה כיכולת לאהוב את כל אלפיים האנשים בקהל שבא לראותו.

קספר מאזין לצליל של בני האדם:

"הם הגיעו למרכז החצר וקספר חש אז לראשונה בסולם המוזיקלי שלהם - רה מינור, במירעו. כמו בטוקטה ופוגה ברה מינור. עמודי תווך מוזיקליים הרי גורל." (עמ' 14) והפסקול: 

http://www.youtube.com/watch?v=lfuYM-eDIWo&feature=share

קספר יודע להקשיב לעיר. הוא שומע: את החיים, את הימים הטובים. ומתחת לזה: חרדה חריפה ובלתי מוגדרת. "הוא האזין לטרגדיה האופפת במעטה כבד את רוב בני האדם. הצליל של מה שיכול היה להיות אך לא יהיה לעולם."

הכמיהה הזו למשמעות, להגשמה, האם קספר איבד אותה?

"והוא הבין שלפעמים הכמיהה חזקה ממך. ואם תנסה להחניק אותה, זה פשוט יגמור אותך." (עמ' 47)

הכמיהה הזו היא במידה רבה הדמות הראשית בספר הלא מפוענח הזה.

סוניה, אישה שאיתה קספר נמצא בקשר במשך שנים רבות, אומרת לו כך:

"לי יש יותר מאשר לך," אמרה. "ילדים. בית. חשבונות מסודרים. יותר אהבה. יש לך כישרון קטן מאוד לשאוב סיפוק מחיי היומיום. אבל הכמיהה שלך. לפעמים אני מקנאה בך בגללה." היא חיבקה אותו. אין תועלת במגע – ממילא איננו מגיעים לעולם זה אל זה. ואף על פי כן – " (עמ' 113)

וזו שאלה שעולה מתוך הסרט "עד קצה העולם" (Into the Wild), כשקוראים את "בדרכים" של ג'ק קרואק, או עובדת מותם המוקדם מדי של ג'ניס ג'ופלין, ג'ימי הנדריקס, קורט קוביין. את חייהם המיוסרים של ואן-גוך, ועוד רבים. המתח הזה שבין עולם האמנות לעולם הבורגנות.

והשאלה היא לאו דווקא איך ליצור אמנות, השאלה היא איך לחיות את החיים שלנו. מה אנחנו רוצים לצקת ביומיום שלנו. אהבה, משפחה, נכסים גשמיים, משמעות, הגשמת יעוד. האם אפשר לעשות את כל אלו, או שמא כל דבר שאנחנו בוחרים בו, יש בו מחיר של ויתור על דברים אחרים? האם אפשר לחיות את הכמיהה, לבעור עד מלוא העומקים, חיים קצרים וסחופים, או במקום זאת לחיות את המשפחתיות והביתיות, לעולם לא לחוש את הדברים במלוא עוצמתם, אבל אי אפשר גם וגם?

אבל באך, אומר קספר, באך הצליח.

כשקספר החל לשמוע, הוא מספר: "כשמקשיבים באמת, כל הצלילים מתחילים להתארגן לפי נושאים. הם לא אקראיים. אנחנו לא חיים בתוך כאוס. מישהו מנסה לנגן משהו. מנסה ליצור מוזיקה. ריבוניתו-של-עולם. זה השם שנתתי למלחין." (עמ' 268)

ואם אתה חש שהעולם מתוזמר על ידי מלחין-על (או- מלחינת-על) האם זה לא אמור לצקת בחייך משמעות שחורגת מהצר, המסוגר, נותנת לך להבין שאתה כלי נגינה אחד, מיוחד, בתוך תזמורת שלמה. האין זה נפלא? ההסבר של קספר/פטר הוג מזכיר את משל המערה של אפלטון. אנחנו עומדים במבואה עם הגב לאולם הקונצרטים האמיתי, ושומעים רק הד קלוש של הצליל האמיתי.

ובכל זאת, קספר אבוד. קספר איבד את משמעות החיים שהלכה וחמקה ממנו לאורך הדרך. בניגוד לקספר, באך הצליח להביא למיצוי את כל ההיבטים של חיים על פני האדמה:

"אי אפשר לא להתפעל מתחושת המציאות של באך. מהאופן שבו הלחין וביצע מוזיקה בלי לשכוח שהוא צריך גם להתפרנס. היה שם איזון. הוא ידע למצות את כל כישרונותיו עד תום. ובתוך תוכו היתה נקודה של רוגע מוחלט. נקודה שידעה כי יהיה אשר יהיה, גם מחר יהיה לנו די לאכול." (עמ' 97)

ומה היא המשמעות של הפחד הקיומי הזה שרודף את קספר, כמו את כולנו? הפחד מפני המוות, הפחד מפני חוסר המשמעות, מפני תאונות קשות. הפחד של קספר הוא מפני מה שאסונות מביאים עמם. "האירועים הטרגיים הם דלתות שנפתחות להבנה שכולנו חיים על זמן שאול ושהדברים שחשוב להיאחז בהם – החיים, האושר, המוות, האהבה, ההשראה – אינם נתונים כלל בידינו." (עמ' 155)

מספר פעמים הוא נשאל "למה אין לך ילדים?" ולאורך הספר הוא משיב תשובות שונות, רבדים נוספים נגלים, שהרי זהו ספר על חיפוש אחרי ילדה. קספר משיב: כי לא מצא אישה. כי לא מצא אישה שתרצה להיות אם. וזה לא רחוק מהאמת, יש לו ענין לא פתור עם אישה שעזבה אותו ומסרבת להיות בכל קשר איתו. אבל זו לא כל האמת. עוד תשובה: כי הילדים שלנו ימותו, כמו כולנו. קספר הוא פטליסט. הוא רואה את המוות כצל המלווה את החיים מרגע הלידה. הוא מדמיין את הילדים שיהיו לו מזדקנים, כשההורים כבר מתו, בני הזוג כבר מתו, ללא שיהיה להם כל עד לשלושים השנים הראשונות של חייהם, ואז גם הם ימותו. ואולי זו מחשבה שהיא קשה מנשוא, בלתי נסבלת, בלתי נתפסת. בקושי את עובדת מותי שלי איני יכול לשאת. אבל ילדיי?

אלא, שזה מבלבל. לקספר אין בעיה עם המוות, הוא התפייס איתו. מבחינתו, בפרספקטיבה יותר רחבה, כולנו מוטלים לפתחו של המוות, ההבדל הוא רק שיש כאלה שמוטלים קצת יותר קרוב מאחרים. קספר ויתר על כל ניסיון להחזיק בנכסים גשמיים. מבחינתו, החופש מושג בויתור על כל דבר שאפשר לאבד. "כשכבר לא נשאר לך שום דבר שאפשר לקחת ממך, אתה נעשה אדם חופשי." (עמ' 51). באותה מידה, כשלא נשאר בך פחד מפני המוות, כשאתה מאמין שהמוות איננו הסוף, כי הנשמה ממשיכה הלאה, הרי שאתה נעשה חופשי מהפחד העמוק ביותר המלווה את בני האדם.

השאלה היא, האם יש בכך נחמה? "כשאני שוכבת לבד במיטה," אמרה, "מה אכפת לי שאי שם על כדור הארץ נולד תינוק והוא יונק לו בשקט ובתוך התינוק הזה חיה התודעה של האהוב שלי?" (עמ' 48)

ספר נפלא. מהורהר, סוריאליסטי, מיתי, פילוסופי, לא מתבהר. לאורך 100 העמודים הראשונים שקראתי, לא לגמרי היה ברור לי מה בדיוק קורה כאן, מי האנשים, מה קספר עושה, מדוע כל מיני אנשים רודפים אחריו. חזרתי ודפדפתי אחורה כדי לנסות להבין את ההקשר.

כמעט כל משפט מחזיק עולם שלם של משמעויות, או היגד על איזה היבט שהוא של החברה האנושית. כל פסקה בספר מעוררת אותך לחשוב. על הכמיהה האנושית למשמעות, על הנואשות של אנשים שנדונים לחיות. אל מה מכוונת הנואשות שלהם? כסף, אהבה, ילדים?, על הפחד, על הטיפול בילדים חסרי בית – מוסדות, משפחות אומנה, על הקלות של השגת מידע בעולם דיגיטלי. גורדייף. יונג. קירקגור.

דומה שהחיפוש של קספר משתלב עם הכמיהה שלו למשפחה, שאבדה לו עם מותה של אמו בילדותו. קספר חווה את העולם דרך התווים המוסיקליים שלו. "מאז ומתמיד ראה משפחות בעיניים שונות מרוב בני האדם. מה ששמע היה העוצמה המאוזנת שלהן. זו לא היתה אף פעם מוזיקה שאפשר להירדם לצליליה, כמו "וריאציות גולדברג". ההזדמנות האמיתית בחיי משפחה אינה הביטחון, גם לא המונוטוניות, גם לא האפשרות לחזות מראש. ההזדמנות האמיתית טמונה בעובדה שלפעמים אין העמדת פנים כלל, אין מסכות, אין סייגים – פתאום שולפים כולם את אטמי האוזניים שלהם, הכול שקט, ואפשר לשמוע את האחרים כפי שהם. זו הסיבה שבאך הזדרז למצוא אישה ולהביא לעולם ילדים רבים מספיק להקמת מקהלה קאמרית." (עמ' 134)

האהבה של קספר לבאך מלווה את הספר בפסקול של מוזיקה משובחת. לאורך הספר האזנתי לאותה מוזיקה שהאזין לה קספר. הנשגבות של באך, ויחד עם זאת תת-תחושה של עגמומיות מסוימת.

החיפוש של קספר, הכמיהה העמוקה שלו, של מי שניחן בשמיעה אבסולוטית, הוא החיפוש אחר השקט. השקט שמאחורי הצלילים של הכול. הצלילים של גוף האדם, של המחשבות, של הטבע. להיות נטוע בתוך השקט הבסיסי ומשם לפעול. זה סוג השקט שקספר מגדיר כ"השקט הרם, השקט שמאחורי התפילות, השקט שבו אדם מתקרב אל האלוהי. השקט שהוא הנוכחות הדחוסה של כל הצלילים שלא נולדו." (עמ' 198)

"למי להתפלל?" שאל. "מי אומר שיש שם משהו? מי אומר שהיקום הוא לא סתם תיבת נגינה ענקית?" "אולי אין צורך להתפלל למישהו. אמהות המדבר הקדומות אמרו שלאלוהים אין גוף, צבע, תוכן. אולי התפילה היא לא עניין של להתפלל למישהו. אולי זו פשוט דרך פעילה של ויתור. אולי זה בדיוק מה שנחוץ לך: לוותר, בלי לשקוע.".. "המילים יכולות להיות כל דבר שהוא," אמרה, "כל עוד הן מדברות אל הלב. הן יכולות למשל לבוא מהקנטטות של באך." (עמ' 147).

קספר רדוף בחיפוש אחר משמעות. הוא מאזין לקולות העיר ושומע את אי-הנוחות שאינה מרפה לעולם "כי יום נוסף עבר ומה הועלנו, לאן מועדות פנינו?" (עמ' 178) והוא שואל את עצמו, האם אנו מסוגלים לשמוע משהו פרט לאגו המפלצתי שלנו ולמסנן הכביר של אישיותנו? שכן, מה התועלת בחוש שמיעה מופלא, אם אין באפשרותנו להאזין לאמת שמאחורי המילים, שמאחורי הצלילים, כל מה שהאגו שלנו מסתיר מאיתנו בהצלחה רבה?

יש בספר אמירה מוסרית מאד חזקה. יש גם דיון בסוגיית הרוע, חוסר האנושיות. האם יש למישהו זכות להיות תליין של זולתו? אפילו אם מדובר במישהו שהרוע עובר דרכו? קספר בוחר שלא להיות תליין, למרות שהוא משווה את האיש, שגרונו חשוף בפניו, להיטלר.

הספר כמו שאמרתי הוא בלתי-מפוענח. לא לגמרי ברור. לפעמים את מוצאת את עצמך מטלטלת את ראשך ואומרת: מה? מה קרה כעת? למה זה קשור? מדפדפת אחורה. אבל אי אפשר להפסיק לקרוא. האמירות החכמות שהספר רצוף בהן, התובנות, הירידה העמוקה כל כך לטבע האנושי, פשוט מדהימים.

השתדלתי לא להיכנס לפרטים שיסגירו את העלילה.

הספר רצוף במשפטים יפהפיים, מבריקים, עמוקים, או פשוט מעניינים.

"אלכוהול הוא כינור - אי אפשר להניח לו. הוא הרים את הספר ורוקן את הכוס." (עמ' 59)

"מחר נהיה כאן שוב."
הפנטומימאי חייך. החיוך לא נגע בעיניו.
"אפשר לקוות," אמר. "אבל אפשר להיות בטוח?" (עמ' 70)

"אני מוזיקאי," אמר. "יש לי הסכם עם ריבוניתו-של-עולם. לנגן את כל הצלילים. כולל השחורים." (עמ' 59)

"איזון ותפילה מחוללים עימות פנימי. מאחורי המאמץ השרירי והרוחני חייבת להיות נקודה של שלווה נטולת מאמץ. ובאותה נקודה אתה פוגש את עצמך." (עמ' 95)

"לא מתפללים כדי לקבל משהו," אמר. "לפחות לא תווים מוזיקליים שונים. אפשר רק לבקש שנצליח לנגן הכי טוב שאפשר את התווים שקיבלנו." (עמ' 109)

"בתהליך ההזדקנות האדם מתמזג עם הסולם המוזיקלי הבא בתור במעגל הקווינטות, המקבילה האקוסטית של מה שמכונה אצלנו הבשלה." (עמ' 112)

"סי מינור הוא עמוק. דרמטי, מופנם, רוחני. כחול-כהה שהופך כמעט לשחור. האישה שלפניו היתה כחולה-שחורה. לא רק בגדיה, אלא כל הווייתה. כצבעם של מי מעמקים." (עמ' 137)

"תחושה של אין-מוצא היא רה מינור. מוצרט הוא שגילה את זה. ופיתח את זה. ב"דון ג'ובאני". סביב הפסל. לפני ימיו של מוצרט אפשר היה תמיד למצוא מוצא. אפשר היה תמיד להתפלל לעזרת האל. הספקות בדבר הטוב האלוהי מתחילים אצל מוצרט." (עמ' 173).

"לב של כל אדם פולט צליל," אמר. "יש לו צלצול נפלא, אבל למרבה הצער אנחנו מעמעמים אותו..... אם הייתן מקשיבות רק עשר דקות ביום. ללב שלכן. ומרפות מהמתח שמונע מחזית הגל להתפשט. אלוהים, הייתן נשמעות כמו באך." (עמ' 203)

"זו הנקודה שבה אנו בני האדם שוגים. כשמשהו מדהים לחלוטין ניצב לפנינו בתחפושת יומיומית, איננו מסוגלים לראותו." (עמ' 204)

"הוא היה חייב לדבר. האם לא זהו תפקידן הראשון במעלה של המילים – לשמר את המציאות כדי שלא נצטרך לראות מה מסתתר מן העבר האחר?" (עמ' 297)

"המניע למעשינו אינו מונח לפנינו, הוא נמצא מאחורינו ואנחנו מנסים להימלט מפניו." (עמ' 318)

"אולי האהבה מתחילה כשגם הזולת וגם אתה עצמך מאפשרים לך להיות בדיוק כפי שהנך." (עמ' 360)