מעקב

מעקב – עופרה עופר אורן

הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 233 עמ'

הסופרת, עופרה עופר, תמצתה את הספר כך:

לילי פהר, ילידת הונגריה, הכשירה את עצמה בנעוריה להיות פסנתרנית. היא הייתה בעיניה הונגריה בת דת משה, ובת זוגו של גיולה אהובה. ההתרחשויות באירופה, מלחמת העולם, לא איימו על לילי ועל בני משפחתה. לא היה להם ספק שהמולדת שלהם תמשיך להגן עליהם. אבל המלחמה הגיעה, ושיבשה את כל התוכניות. משפחתה של לילי, וגם גיולה אהובה, לא שרדו. בדרך לאניית המעפילים שתביא אותה לישראל היא פוגשת את אחיו, יואל, נישאת לו, והם חיים בתל אביב, מקימים משפחה ומנהלים לכאורה חיי בורגנות שלווים, אם גם מלאי געגועים לאהוב ולאח שאיננו. אבל משהו מסתורי מתרחש, לאורך עשרות שנים: סוכנים של ה CIA עוקבים אחרי לילי ויואל ואחר ילדיהם. בסופו של הרומן מתפענחת התעלומה.

לילי מתנהלת בתוך חייה הבורגניים בזהירות אלגנטית. דומה שהפיסקה שמאפיינת אותה יותר מכול היא זו:

"אולי היתה צריכה בכל זאת לנעול נעליים שטוחות, אבל רק כשהיא אלגנטית היא מוגנת, כשהכול מדויק, העגילים הכחולים הקטנים מותאמים לנקודות בשמלה, החגורה הלבנה הדוקה על המותניים, השיער מסודר בתספורת ורוניקה לייק עם תלתל שיורד מעל העין, הנעליים טובות, מבריקות, מדגישות את הקרסוליים הדקים שלה, רק ככה יהיה לה כוח, היא תהיה מכובדת ותצליח לדבר, להשיג את מה שהיא רוצה. בינתיים פסעה על המדרכה בזהירות והשתדלה שהעקבים לא ייכנסו לתוך החריצים, ואז הופיע מולה הים, הכתם הכחול הגדול שבין הבניינים. היא המשיכה לצעוד לקראתו והביטה עליו, כולו קרוע ופרוע, הגלים הגדולים והקצף."

לילי האלגנטית והמאופקת, והים הגדול והפרוע. האירופאיות המנומסת, ותל אביב של שנות החמישים, פרועה וצומחת מתוך החולות. מה הדבר שמפעם בלילי, מתחת לפני השטח, שכמו תל אביב שבספר, יש בה  כל הזמן "מן זמזום סמוי, מין רעד פנימי, כמו זה שניתז מתוך עמודי מתח גבוה. אפשר כמעט להשתכנע שבעוד רגע יוצתו מתוכה ניצוצות מסוכנים שעלולים להתלקח."

יואל בונה לו וללילי חיים חדשים, בורגנים ומסודרים בתל אביב, הם מגדלים ילדים, בן ובת, מנסים להקים בית ומשפחה שתפצה על כל המשפחה שאבדה. לפחות יואל מנסה, לילי בעיקר מנסה לשמור על המכסה של הר הגעש שלא יפרוץ. כי אחד האנשים שאבדו הוא מי שהיה אהבת חייה.

עופרה עופר מצליחה להעביר ברגישות מדויקת את הלך הנפש של ניצולי שואה שמנסים להקים לעצמם חיים חדשים, אבל האימה עדיין שורפת בפנים. יש דברים שלא יכולים להיאמר. יש דברים שנאמרים מאד בקיצור. יש שאלות שקשה להשיב עליהן כמו "על מה את חולמת". יש משפטים שלמים וסערות נפש שמסתתרות מאחורי מילה אחת פשוטה: "שם". בה במידה אנו מקבלים הצצה אל נפשם של בני "הדור השני". הבת דפנה, בעיקר היא, משקפת את תחושת הזרות וחוסר השורשים של הוריה.

העלילה מתקדמת לאורך השנים כשאנו מקבלים תמונות חיים באקוורל, שמאפשרות לנו לנסח את קו הזמן וההתרחשויות המשפחתיות. לאורך השנים המשפחה נמצאת במעקב של סוכני CIA שמצלמים ומתעדים את חייהם, ופעמיים אף הפכו מעורבים בחייהם. מדוע הם נמצאים במעקב? הפיענוח של התעלומה, בסוף הספר, יוצרת שבר גדול בחייהם שלא ברור אם וכיצד יתגברו עליו. כך מסתיים הספר. סגירת המעגל של עופר היא בין שני השברים הגדולים, שאינה פוסחת על שבר גדול ונורא במהלך חייהם.

הספר נוגע בפרשת קסטנר באצבע עדינה, מאופקת, אבל צורבת מאד.

הכישרון של עופרה עופר הוא אכן זה, להעביר דברים נוראים, כאובים כל כך, באופן רגיש ומאופק מאד, שאיננו מפחית מהעוצמה הרגשית. אנו מקבלים תחושה מדויקת של החיים המהלכים על שכבת קרח דקה מאד שמכסה על מצולות הנפש שאין להן מנוח.