נלחמים כאחד

 נלחמים כאחד – פיטקוס לור

כנרת, 350 עמודים.

הספר השביעי והאחרון בסדרת בני לוריאן. כזכור, המוגדוריאנים פלשו לכדור הארץ, וחברי הגארד, הלוריאנים, הם היחידים שיכולים לעמוד בדרכם.

ג'ון, מספר ארבע, רוכש מורשות נוספות והופך את עצמו לכלי הנשק המושלם. הוא ילמד שהוא לא יכול להילחם לבד ולנצח לבד, אלא זה יקרה כשכל החברים יילחמו ביחד.

זה מטרגר את "ביחד ננצח" אבל כאן זה בקטע אמיתי של חברות, בניגוד למציאות שלנו.

הספרים האלה מטרגרים את המציאות הכאוטית שלנו ביותר מדבר אחד.

היצורים הרעים שבאים להשמיד ולהרוס הכול מבלי לייחס שום חשיבות לחיי יצור חי, ולא משנה אם הוא בן אנוש, או בן גזע חייזר אחר, או אפילו אחד משלהם? צ'ק.

מנהיג מרושע שהדבר היחיד שמעניין אותו זה לשלוט, והוא מוכן לשם כך להפעיל כל מניפולציה ולשלוט על נתיניו שחייבים לקרוא לו "המנהיג האהוב" וזאת מבלי שבאמת אכפת לו מהחיים שלהם? צ'ק.

ספינות חייזרים שמשטחות ערים ברחבי העולם? צ'ק.

אז למה לקרוא את זה? כי בסופו של הספר השביעי, אני בטוחה, שהטובים ינצחו, וזה מה שכייף בספרי פעולה עתידניים לנוער. הטובים חייבים לנצח בסוף. גם אם הם חבולים, פצועים, פגועים, ספגו אבידות קשות, בסוף הטובים מנצחים. אולי גם במציאות שלנו? הלוואי..

כמה הרהורים מעניינים שסימנתי לעצמי בספר הזה:

·         * האם טוב (או אפשרי) לדעת איזה חלק מהחיים שלנו הוא מזל, ואיזה       חלק הוא גורל? או שעדיף לא לדעת ופשוט להמשיך קדימה.

·        * ידיעת העתיד – כשיודעים שמשהו יקרה, זה משנה באופן בלתי נמנע את הדרך שבה אנחנו פועלים, מה שמשנה את האפשרויות, מה שמשנה את העתיד, מה שאומר שמלכתחילה לא היה טעם להביט קדימה. או, שאתה יודע מה מגיע ואתה עדיין חסר אונים. בכל מקרה, השאלה צפה במלוא חריפותה, גם אם זה אפשרי, ובהינתן כל העתידים האפשריים וכל הסיבוך הזה, האם זה נכון לחקור ולדעת את העתיד?

·        * מהו פחד? פחד מקורו בציפייה. הדאגה שדברים לא יתרחשו כפי שתכננת, שמשהו יכאב. החרדה מפני הצעד העתיד לבוא. כל זה נעלם כשאתה מקבל את הסופיות.

          ספרים קודמים בסדרה ולינק לסקירות:

      אני מספר ארבע - הראשון בסדרה

      כוחה של מספר שש - השני בסדרה

      המפלה של מספר חמש - הרביעי בסדרה

     נקמתה של מספר שבע + גורלה של מספר עשר - החמישי והשישי

  

ס

 

נקמתה של מספר שבע + גורלה של מספר עשר

 נקמתה של מספר שבע – פיטקוס לור

גורלה של מספר עשר – פיטקוס לור

כנרת

הספרים החמישי והשישי בסדרת בני לוריאן, ההרפתקאה נמשכת. טוב, לא בדיוק 'הרפתקה", יותר תהפוכות קשיים וצרות שעוברים על הצעירים והצעירות המהווים את "הגארד", האחרונים מבני כוכב לוריאן ששרדו, נמצאים בכדור הארץ. נותרו חמישה מתוך העשרה, כשאחת מהם שבויה בידי המנהיג הרצחני של המוגדוריאנים, כך שהארבעה צריכים איכשהו להילחם ולנצח את כל הצבא המוגדוריאני האכזרי. בהחלט מעטים נגד רבים. מה גם שמשום מה השלטון, וה-FBI משתפים פעולה עם המוגדוריאנים.

אני לא אמשיך לספר את העלילה כדי לא לספיילר, אבל אציב את מה שבעיני עולה בסדרת הספרים הזו כאחת התמות המרכזיות, ואשר יש לה משקל ומשמעות גם עבורנו, הארצנים שלא צריכים להילחם בחוצנים (אם כי יש לנו כמה רעים משלנו).

הנה השאלה.

איך מבדילים בין "משיח שקר", שמבטיח חיי נצח כשבעצם הוא רוע שמתחפש, לבין מסרים רוחניים של אמת, שאמנם יש בהם משום תכתיב של דרך וכללים, אבל אלו חוקים טבעיים ונכונים?

וגם, איפה עובר הגבול בין אינדיבידואליזם, ומתי מבחינים שזה הפך להיות קיצוני, לבין קהילתיות שהיא תומכת, הולכת בדרך הטבע, ומאפשרת לבני האדם לשגשג בתוכה על פי תכונותיהם ויכולותיהם, לבין קהילה שהיא חונקת את האינדיבידואל ומציבה מנהיג שהוא משכמו ומעלה ואשר חייבים לציית לו.

כל אחד ועולם האסוציאציות שלו בהקשר לשאלה הזו.

חושבים שזה נורא ברור?

אם זה היה כל כך ברור ומוגדר, לא היו שבתאי צבי, גואל רצון, ג'ים ג'ונס, דויד כורש, ועוד ועוד.

אם זה היה כל כך ברור, אז לא היו ויכוחים האם אנשים דתיים הם שטופי מוח שמאמינים בקיומו של "חבר דמיוני" ומכפיפים את החיים שלהם להוראות של מישהו שקורא לעצמו רב, או שהם אנשים רוחניים שחיים באופן שמבקש ליישם תובנות רוחניות עמוקות מאד על החיים אל תוך הקיום היומיומי שלהם ולשם כך הם מיישמים בחיים שלהם כללים וחוקים שנועדו לקדם את העבודה הרוחנית ואף נעזרים באנשים שהלכו עוד כברת דרך בהבנה הזו.

האם השמש נעה סביב כדור הארץ או ש"בכל זאת נוע תנוע"? אז מה שרבים חושבים הוא לא בהכרח הנכון, ומה שחושב אדם "מחוץ לקופסה" של המיינסטרים גם הוא לא בהכרח נכון אבל – וכאן אני חוזרת לשאלה מלמעלה, איך יודעים?

טוב, השאלה הזו לא באמת מוצבת בספרים האלה, לא נדרש להתמודד איתה בתוך סדרת ספרים שמציבה קו ברור מי ה'טובים' ומי ה'רעים' אבל כן היא עולה מתוך התכנים של הספרים, לפחות בעיני, וזה מה שהופך אותם, בעיני, לספרים שהם לא רק ספרים כייפיים על חייזרים בעלי "מורשות" שזה משהו כייפי במיוחד שהיינו רוצים שיהיו לנו: היכולת לייצר אור וחום תוך חסינות מאש ומכוויות, טלקינזיס, כוח פיזי, מהירות, רפלקסים, סיבולת ויציבות מוגברים, שמיעה מוגברת, יכולת ליצור ולשלוט באש, יכולת ליצור קרח (וחרבות קטלניות מקרח, אנחנו לא מדברים על שייקים וקפה קר, כן?), יכולת לעוף, יכולת ריפוי. כל זה שם וזה כייפי, אלא שאלו בעיני גם ספרים שמציבים שאלות שאפשר לחשוב עליהן אם רוצים.

זה לא "הארי פוטר" עם כל העומקים והרבדים, אבל זה כן רווי באופל ובאור.

לינק לסקירות ספרים קודמים בסדרה:

אני מספר ארבע - הראשון בסדרה

כוחה של מספר שש - השני בסדרה

המפלה של מספר חמש - הרביעי בסדרה

נלחמים כאחד - השביעי בסדרה

 

המפלה של מספר חמש

המפלה של מספר 5 – פיטקוס לור

כנרת, 287 עמ'

 

הספר הרביעי בסדרת בני לוריאן אחרי: אני מספר ארבע, כוחה של מספר שש, עלייתו של מספר תשע.

***

כריכה אחורית:

כשמצאתי את האחרים, חשבתי  שהכול עומד להשתנות. שנפסיק לברוח. שנילחם במוגדוריאנים. שננצח.
אבל טעיתי. למרות שהתאחדנו, בקושי הצלחנו להימלט בחיים מהמוגדוריאנים. ועכשיו אנחנו במקום מסתור, מנסים להבין מה  יהיה  הצעד הבא שלנו.
אנחנו שישה בעלי עוצמה, אבל עדיין לא מספיק חזקים להתמודד מול כל הצבא שלהם. הזמן אוזל, ורק דבר אחד אנחנו יודעים בוודאות: אם לא נמצא מהר את מספר חמש, הם ימצאו אותו.
הם תפסו את מספר אחת במלזיה.את מספר שתיים באנגליה.את מספר שלוש בקניה.אני מספר ארבע. הייתי אמור להיות הבא בתור.הקרב הזה רחוק מסיומו.
מחבר הספר, פיטקוס לור, הוא ראש הזקנים בלוריאן. הוא נמצא בכדור הארץ כבר שתים-עשרה שנים ומתכונן למלחמה הגורלית. מקום הימצאו אינו ידוע.
נפילתו של מספר חמש הוא ספר פעולה עתידני, הרביעי בסדרת בני לוריאן.

***

ההרפתקאות ממשיכות. סאם גוד, החבר הארצני של ג'ון (מספר ארבע) משתחרר מהכלא המוגדוריאני בעזרת אביו, שמסתבר שאכן נחטף על ידי החייזרים האכזריים שביצעו עליו ניסויים מחרידים כמו חטיפת פיסות זיכרון ממוחו, ובעזרת מוגדוריאני אחד שלא אוהב את מה שבני עמו עושים בגלקסיה. הם מסתתרים בכל מיני מקומות ומנסים ליצור קשר עם ג'ון, מספר ארבע כדי לחבור אליו.

חברי ה"גארד" שהתאחדו, מספר 4, 6, 7, 8, 9, ו-10 מצליחים לאתר את מספר חמש, לאסוף את סאם גוד ואת אביו ואת המוגדוריאני, וכולם שוהים בפנטהאוס מפנק ומאובזר היטב בשיקגו, תוך שהם מתאמנים, ומנסים להבין כיצד הם יוכלו להמשיך ולהילחם בכוחות הרשע.

יש הרבה פיתולים בעלילה שכמובן לא אחשוף כאן, אבל קריאה מותחת מובטחת.

הפרקים מסופרים כל פעם מעיניו של חבר אחר בקבוצה, וזה דורש לפעמים קריאה מדוקדקת יותר בשורות הראשונות כדי להבין מי מדבר עכשיו, כי הקולות שלהם לא מובחנים במיוחד, וזה פגם ספרותי, אבל לא כזה שמפריע להנאת הקריאה.

כן אגיד שיש כאן הרבה מלחמות אבל גם אהבה שצומחת בין בת הארץ ובן לוריאן, ובין בן הארץ ובת לוריאן, כי סה"כ לא לשכוח שמדובר בבני נוער או אנשים צעירים, שהם לוחמי חירות גלקטיים.

 המשכים:

נקמתה של מספר שבע - החמישי בסדרה

גורלה של מספר עשר - השישי בסדרה

נלחמים כאחד - השביעי ואחרון בסדרה