רילוקיישן

 רילוקיישן – איילת גונדר-גושן

אחוזת בית, 295 עמ'

 

המספרת, לילך שוסטר חיה בסיליקון ואלי עם בעלה, איש הייטק, ובנה היחיד אדם. הם חיים חיים מושלמים, בית עם בריכה, "ברחוב ירוק ושקט, שמתחבר לשדרה ירוקה ושקטה, בתוך אחת הערים הירוקות, השקטות והבטוחות ביותר באמריקה."

אלא שהחיים, הם אף פעם לא מושלמים.

מי שעזבה את הארץ כדי להציל את הילד שלה מהטירוף הישראלי, שמה שהכי מטורף בו זה שכולם בטוחים שהוא שפוי, תגלה שהטירוף כנראה הוא לא תלוי מקום אלא תלוי בני אדם. ובני אדם ישנם גם במקום שאליו היא העבירה את משפחתה, כדי לחיות בתוך הירוק והשקט.

דברים שקורים ברילוקיישן: התחושה של שייכות נפגמת. את לא שייכת לכאן ואת כבר לא שייכת לשם (ואולי מלכתחילה לא היית ממש שייכת).

וכשאת מסתכלת על אמא שלך ואחותך, את מבינה: "הזמן אצלה ואצל אמא שלי זרם באותו קצב, זה היה אותו נהר, הן השתנו ביחד. רק אצלי, שבאתי מרחוק, השינוי נחת פתאומי כמו אגרוף."

וגם השפה, שפת האם שלך, היא כבר לא שפת המהלך הטבעי של המחשבות והדיבור שלך: "כי למרות שבבית דיברנו רק עברית, השפה התיישנה לנו בפה בלי ששמנו לב".

והילדים, שנעשים יותר שייכים למקום החדש מאשר ההורים שלהם, אבל גם הם חווים את חוסר השייכות הבסיסי הזה, כי גם להם, "דור שני להגירה" יש התחושה הבסיסית הזו של חיים בין שני עולמות תוכן.

וגונדר מיטיבה להעביר, בניואנסים הקטנים, את השוני של המנטליות בין שני העולמות, שחווה מי שעובר לגור בארץ זרה, אבל כמובן גם מי שבא לביקור כתייר. אפיזודה קטנה ומצחיקה, כשלילך צופה בזוג תיירים ישראלים שמנסים להתמקח על מחיר המונית, למבטו הנדהם של נהג המונית שלא רגיל בכך וחוזר על המחיר שאמר מראש.

בנוסף לרילוקיישן והשלכותיו, הספר עוסק בקשר שבין הורים וילדים, עד כמה אנחנו באמת מכירים את הילדים שלנו? עד כמה אנחנו באמת יכולים לדעת מה הם מסוגלים או לא מסוגלים לעשות, לטוב ולרע?

הפחד הכי גדול של אמא זה שלילד שלה קורים דברים נוראים, והיא לא יכולה להושיע. פחד גדול נוסף שלה, הוא שהילד לא משתף ולא בא לקבל עזרה וקצרו ידיה מלהושיע.

וזה מה שקורה ללילך, כשמתברר לה שהילד שלה לא שיתף איתה את מה שעובר עליו. וזה מתברר לה כאשר דברים איומים מתחילים לקרות.

הדברים שמתחילים לקרות מציפים את כל מה שלילך רצתה להשאיר מאחוריה בארץ של הטירוף השפוי לכאורה. מעוררים את השאלה של השייכות במובן של קבוצת השייכות שלך. ואיך את בוחרת, אם בכלל, את החברים והאנשים הקרובים לך. בקליפורניה אתה לא קורא לחברים שלך "אחי".

כל אירוע בעלילת הספר משקף, בדרכה המיוחדת של גונדר-גושן, לא רק את "מה שקרה" אלא את הרגשות, המחשבות, התגובה הפסיכולוגית שמלווה את מה שאירע. וזה הופך את הספר למאד עשיר.

הנה תיאור קצר ונפלא של החופשה בלייק טאהו:

"הפעם נשארנו ערים עמוק לתוך הלילה. צחקנו המון. אני אפילו לא לגמרי יודעת להגיד על מה בדיוק צחקנו. הרגשתי מעניינת. כולנו, נדמה לי, הרגשנו מעניינים, יפים ממה שהיינו באמת. התחלנו שיחות ולא ידענו מתי הן ייגמרו. אמרנו דברים אחרים מאלה שאנחנו אומרים בדרך כלל. היינו אחרים בגיל שבו אנשים כבר לא נהיים אחרים. הנוכחות שלו העירה את כולנו."

היינו אחרים בגיל שבו אנשים כבר לא נהיים אחרים- איזה יופי של תיאור למה שקורה לאנשים בגיל מסוים שבו הם נהפכים להיות מי שהם, בלי בעצם אפשרות להיות אחרים, להשתנות, לעבור טרנספורמציה, להרשות לעצמם לבחור להיות מישהו אחר.

איילת גונדר-גושן מציעה בספרה ארוחה מאד עשירה ומגוונת במנות. זו כתיבה נהדרת, עשירה, מלאה ברבדים, חזקה בניואנסים הקטנים. בדיוק בגלל הניואנסים והרבדים זו ארוחה כל כך עשירה שקראתי את הספר בהפסקות ולא ברצף, למרות המתח ההולך וגובר. אבל, למרות האירועים הרבים שרודפים בזה אחר זה בתחרות על תשומת הלב, המתח העיקרי שהולך ונבנה הוא מתח פסיכולוגי, עדין, וכאוב, שקושר את הקצוות גם לאירועי העבר.