מומו

מומו – מיכאל אנדה

זמורה ביתן, 219 עמ'

מומו הילדה נרתמת למלחמה בגונבי הזמן. מי היא מומו? מנין הגיעה? מדוע הילדים אוהבים לשחק איתה ומדוע המבוגרים באים לספר לה על צרותיהם? מדוע היא צריכה להילחם בגונבי הזמן ומי הם בכלל?

כל אלו, והרבה הרבה יותר מזה, בספר קסום שמכיל הרבה יותר מאשר עלילתו, שגם היא לכשעצמה מתוקה ומקסימה.

מומו היא ילדה שיודעת להקשיב. להקשיב באמת, זה משהו שרובנו לא כל כך יודעים לעשות. אבל היא יודעת להקשיב כל כך טוב, שהאדם שהיא מקשיבה לו מגלה להפתעתו שצצות במוחו מחשבות נפלאות, רעיונות וסיפורים, הוא מגלה מה הוא בעצם רצה, או מוצא ביטחון או שמחה, או טעם ותכלית.

והיא יודעת להקשיב כל כך טוב, עד כדי כך:

"לפעמים, לעת ערב, אחרי שכל ידידיה הלכו איש אי לביתו, נשארה עוד יושבת זמן רב, יחידה לנפשה בחוג האבן של האמפיתיאטרון העתיק שמעליו נתקמרה כיפת השמים על כוכביה הנוצצים, ופשוט האזינה לדממה הגדולה. אותה שעה דומה היה עליה כי יושבת היא בתוך קונכיה גדולה, כשאזנה כרויה אל עולם הכוכבים. ודומה היה שהיא שומעת מוסיקה חרישית ואדירה כאחת, הנוגעת בלבה נגיעה מופלאה."

אז זוהי מומו.

ועכשיו לגבי הזמן. מהו הזמן?

"יש סוד אחד גדול, שהוא עם זאת ענין של יום-יום. כל בני האדם שותפים בו, כל אחד מכירו, אבל רק בני אדם מועטים מאד נותנים עליו אי פעם את דעתם. רוב האנשים מקבלים אותו סתם כמות שהוא, ואינם תוהים עליו כהוא זה. והסוד שמדובר בו הוא הזמן. למדידתו יש לוחות שנה ושעונים, אבל אין זה מלמד אותנו הרבה. שהרי, כידוע לכול, יש ששעה אחת ויחידה נראית בעינינו כנצח, ולעומת זאת אפשר ששעה אחת תחלוף כהרף עין. הלוא זה תלוי בחויות שחוית בתוך אותה שעה. כי זמן הוא חיים. והחיים שוכנים בלב."

אז זהו. זה ספר שיש בו סיפור עלילה מקסים ולא ממש מציאותי, אבל – אולי קצת יותר מציאותי ממה שנוח לחשוב.. הוא כתוב נפלא, הוא נקרא בשטף, ומשאיר אותנו עם הבנות ומחשבות.

הזמן בידיים שלנו, וכדאי להקדיש חלק ממנו לקרוא את הספר המתוק הזה.