אל יפו

אל יפו – איימן סיכסק

ידיעות אחרונות ספרי חמד, 142 עמ'

את הספר אל יפו קראתי לראשונה בשנת 2010 כ"ספר לבן" בקהילת הקוראים המשפיעים של ידיעות ספרים. את איימן סיכסק המקסים זכיתי להכיר אותה שנה בשבוע הספר, כשהגיע לחתום על ספרו וזכיתי גם להקדשה אישית מרגשת ממנו.

לאחרונה חזרתי שוב לקרוא את הספר בקריאה מענגת, ספר קטן, קצר, אבל מכיל כה הרבה.

תל אביב - יפו, מופרדות במקף קטן, מאוחדות ומופרדות בעוד הרבה דברים גדולים יותר מזה.

גיבור הספר נע ברחובות, באוטובוסים, חצוי בין היקומים הנפרדים, המולחמים יחד באמצעות מקף קטן וחסר התחשבות. הוא כותב בעברית, שכפי שמבליט השיר המצוטט בפתיחה איננה שפת אם בשבילו, "כדי ללכת לאיבוד בעולם" כי מי שלא הולך לאיבוד לא ימצא את השלם. וגיבור הספר מנסה למצוא את השלם. הוא לומד באוניברסיטה בירושלים, וכל הזמן עושה את הדרך חזרה "אל יפו", פיזית ומטאפורית.

הנופים של יפו משמשים כרקע כמעט קסום למציאות בכלל לא פשוטה. פנסי הרחוב תולים את אורם מסביב לבגוניות שהחלו לפרוח, בחורים יושבים על כיסאות קש ומעשנים נרגילות, מהמרפסות ריחות של אורז מתבשל ושמן זית ופטרוזיליה, השמש מכה את הבניינים בגבם ומשווה להם "את האווירה המוכרת של שעת ערב יפואית עצלה בסוף הקיץ".

אבל, יפו כבר לא ממש אמיתית, בשוק הפשפשים אין פשפשים וגם אין מציאות זולות. יפו היא אולי הכי קרובה לאמיתי שאפשר, כפי שאומרת שריהן לגיבור הסיפור. "לפעמים חייבים לקבל גם את מה שלא אמיתי, כי אין אפשרות אחרת, ואם כל מה שיש ליפו להציע לך זה שחזור של השער ולא הדבר האמיתי, או שאתה לוקח או שלא. לנו אין ברירה."

הסיפור מתאר שיפוצים שנערכו ברחוב ביפו במסגרתו הוצבו פנסי רחוב חדשים, אבל הישנים נותרו קבועים במקומם, מסיבה לא ידועה. כך יפו מגלמת את הישן שנשאר, נזנח, למול החדש החודר אליה ומשנה אותה.

בשיחה שבין גיבור הסיפור לחברו סעיד, שואל סעיד, למה "הם" עוברים לגור כאן? הם לא רוצים להשתלב הם לא רוצים לדעת איך קוראים לשכנים, אז למה בעצם?

וזו תמצית נוקבת של כל מה שנאמר בספר ה"קטן" הזה, בעדינות כה רבה, ללא התרסה גלויה, בתוגה של אוהב שיודע שהוא גם אויב.

העברית היפהפיה שבפיו של איימן סיכסק, סוללת ומרצפת דרכים אל הלב, וכשהיא משתכנת בו, היא נוטעת בו את הדו-משמעי, את המורכב, את המציאות שהיא גם אמיתית וגם שיחזור שלה.

ספר נפלא.