חיפוש אחר האמת

חיפוש אחר האמת מסע באימן, זאב בן אריה

הוצאת פראג, 288 עמ'

כריכה אחורית:

מה מביא קצין גולני צעיר, בן למשפחה ירושלמית מפוארת, לנטוש את המסלול הברור וללכת לחפש אחר משהו אחר.

משהו שהוא מעבר לקרירה כסף רכוש. רוחניות, אולי אמת. מפגש עם דרך האימן מסיט אותו מהמסלול של בני גילו וחבריו, ומביא אותו להקדיש את חייו ללימוד תורות ודרכים רוחניות: דרך ארוכה ופתלתלה שראשיתה התלהבות, לימוד, התנסות, התפכחות, ואף מעורבות בהקמת ישוב חדש למחפשי דרך כמוהו. אכזבה, נישואין, ילדים, פרידה ובתוך כל זה חתירה ללא לאות למקום שבו הרוח חופשיה והנפש ...

האם הוא לבד? או שיש מטרה משותפת לכל המין האנושי?

הספר המרתק של זאב בן אריה מתאר מסע חיים של חיפוש אחר אמת. לאחר שבן אריה הצעיר פוגש באגודת האימן הוא צולל לתוך חיים רוחניים במלוא המוטיבציה, המסירות, והדבקות (כמעט כתבתי: דבקות במשימה, כי אכן קצין הגולני לשעבר, נכנס לתהליך עם הרבה הגדרת משימות ודבקות בהן).

הספר כתוב מנקודת מבט אוהבת, ועם זאת מאוכזבת, וכמובן שאפשר להבין זאת כמי שהיה שם ועזב, מהסיבות שבגללן עזב.

אבל ככה זה, וכמו שנאמר במשלי: 

"נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב" 

ואצל בן אריה זה מאד מורגש.  האהבה לדבר הזה, הפצע, והרצון לשמור על כבודו של הדבר שמילא את החיים שלו במשמעות, למרות האכזבה והפרישה.

וזה מאד מכבד ומאד מוערך בעיני.

לא נכון למחוק את מה שהיה ולהכתים הכול בגלל שסיימת להיות במקום הזה, לעשות את הדבר הזה, שהיה מאד נכון לשעתו ומאד מעצים ומגדל ומפתח ותורם. נכון לשמור ולטפח את הטוהר הזה שבתחושה שאני עושה עבודה מוכוונת מטרה, והמטרה היא להגשים יעוד אנושי בחיים האלה, ללמוד ולהתפתח ולהיות כל יום יותר טוב מאתמול.

האסתטיקה של האימן היא מרהיבה, המטרות והכוונות הנעלות מרחיבות נפש, והתורה של האימן עמוקה ורצינית ונוגעת ביסודות ממש של הקיום האנושי, ושל הקיום בכלל. בסודות של הבריאה, ובתפקיד של האדם בתוך כל המערכת הזאת.  

זו פעם ראשונה שהתורה של האימן נחשפת לציבור הרחב, וזה מוזר, בעולם שבו גם הקבלה פתחה שעריה לציבור, וגם הבונים החופשיים, לא היה ברור מדוע בחרו לשמור בסוד, חלק מהכתבים אפילו בפני החברים באגודה. 

זאב בן אריה הצליח, באומץ ובכנות לחטט בפצע הזה, ולנסות להבין מה גרם לכישלון של משהו שהיה יכול ואמור להיות פעילות מפוארת. 

כמובן שהאגו קיים גם במקומות הרוחניים, אנחנו יודעים את זה ובכל הדתות והכתות. חבל שהאימן, שהיה שם הרבה לפני הניו אייג', לא הצליח לכבוש לעצמו ולסלול לעצמו דרך, כי האימן נשא בשורה הרבה יותר עמוקה ורצינית מהרבה סדנאות שרצות היום בשוק הניו אייג', לא הבטיח אינסטנט רוחניות בשקל, אלא הגדיר עבודת חיים, מסע של חיים שלמים שנעשה מדי יום ביומו של חתירה למעלה תוך לימוד מעמיק של כתבים אזוטריים.

אני מאד מסכימה עם המסקנה של בן אריה (עמ' 285 פסקה אחרונה), שהדבר הנכון בזמן הזה הוא דת אישית. ללמוד דברים ולאסוף מכל מה שמרגיש נכון ושמשתלב נכון לתוך הפסיפס האישי.