יום שני, 11 בספטמבר 2017

מר פוטר

מר פוטר – ג'מייקה קינקייד
הוצאת עם עובד, 166 עמ'.

אז זה הולך ככה: אבא של הסופרת היה מר פוטר, קראו לו רודריק פוטר, הוא היה אדם רגיל ולא היה איש מקורי ולא חשב מחשבות מקוריות. "בשבעים שנות חייו הוא לא שאף להיות אדם טוב יותר משהיה, וודאי שלא שאף להיות אדם גרוע יותר". הוא לא היה איש של מילים, הוא לא ידע קרוא וכתוב, גם אבא של מר פוטר, נתניאל פוטר ואמא שלו אלפרידה לא ידעו קרוא וכתוב, אבל הסופרת אוהבת לקרוא ואוהבת לכתוב, היא אישה של מילים. למעשה, היא אישה של יותר מדי מילים או לחילופין מעט מדי מילים, כי הינה היא חוזרת ושבה ואומרת את אותם הדברים סחור וסחור, שוב ושוב, חוזרת על משפטים ורעיונות שוב ושוב, באופן שאתה לא יודע אם היא רוצה להגיד משהו דרך החזרות האלה, או שהיא בתו של מר פוטר ולכן אין לה כל כך הרבה מילים כדי לומר זאת.
"והצליעה הקטנה, הלא-סדירה שהיתה קיומו בתנועתו החלקה של כדור הארץ הסב על צירו איננה עוד, ואין חוגג אותה ואף לא מצר עליה שום איש ושום דבר. וממר פוטר נוצרתי אני, ואני יודעת לקרוא ולכתוב ואפילו אוהבת לעשות זאת."
אבל החזרה הזו, כמו מנטרה, חוזרת וסובבת על אותם משפטים, או מילים, או שמות, יש בה איזה קצב היפנוטי שמיטיב למסור את כל מה שמבקשת הסופרת למסור. את השעמום והרגילות והכלום שהיה האיש שהיה אביה, את הניסיון הנואש למצוא איזו משמעות באדם שהביא אותה לעולם, בעצם היותו, ואולי דרך כך למצוא משמעות להיותה שלה, בתו.
האם יכול יצור אנוש להתקיים בשממה, בעולם כה ריק מרגש אנושי? שואלת הסופרת. והתשובה שלה מוליכה שולל, שכן הספר מתקיים בתוך שממה, הוא סב וחוזר וסובב סביב אותם דברים, אני בכוונה לא אומרת "אותם תכנים" שכן כמעט שאין לספר "תוכן" במובנו הפשוט, הרגיל, הנפוץ. וזה אומר שכן, יכול יצור אנושי להתקיים בתוך כלום. אבל לא, לא יכול משהו טוב לצמוח מתוך השממה הרגשית הזו.
"פעמים רבות דבר מכוער מכוער כשלעצמו, ופעמים רבות דבר מכוער אינו אלא דבר שנשכח, הורחק מן העין והורחק מן הזיכרון, ופעמים רבות דבר מכוער איננו רק היופי בהתגלמותו אלא שהוא אף מפיק יופי כמו משהו שמעבר למילים או מעבר לתיאור מכל סוג שהוא."
אני ממשיכה לקרוא, ומסופרים דברים אבל שום דבר לא קורה. שום דבר לא יכול לקרות, כי מר פוטר, וכל האנשים שסובבים אותו, הם אנשים שהעולם קיבל את היוולדם באדישות מוחלטת. הם אנשים שלא נעצרים אף פעם לחשוב כמה יפים השמים הכחולים שמעל לראשם. הם לא טורחים לחשוב על המשמעות של האכזריות או חוסר ההתחשבות שבה נהגו כלפיהם, שהם נוהגים בה כלפי אחרים, הם חוליה בשרשרת ארוכה של אנשים שהאנושות שיעבדה לצרכיה או זרקה בשל חוסר תועלת או חוסר שימוש או משהו.
ואני לא יודעת איך זה שספר שלא אומר כלום, ועוד חוזר על כך שוב ושוב כמו מנטרה בלתי-נגמרת, טרחנית, גורם לי לחשוב על כל מיני דברים. להיזכר בשיר מופלא של ג'טרו טול "בייקר סטריט מיוז":

I have no time for Time Magazine or Rolling Stone.
I have no wish for wishing wells or wishing bones.
I have no house in the country I have no motor car.

ותוך כדי שאני קוראת בספר, הפסקול שאני מאזינה לו הוא פראנואיד אנדרואיד של רדיוהד, אחד השירים היותר עצובים שאני מכירה, ואיימי ווינהאוס עם "יו נואו איים נו גוד", ועוד כאלה. וזה לא מקרי. כי הכלום של החיים של האנשים שבספר הוא מעציב, למרות שאין שם שום דבר מהסוג האיימי ווינהאוסי, כי אין שם כלום. כי כל החיים האלה הם סתם. וזה עצוב.
וזה המאבק של ג'מייקה קינקייד, שלא באמת קוראים לה כך, כי היא שינתה את שמה בבגרותה, המאבק להיות בעלת משמעות, להיות מישהי בעולם הזה שבו הרוח נושבת והשמש זורחת ופני כדור הארץ עולים ויורדים בפעילות רבת עוצמה.
הקריאה בספר זה שוטפת, בעיקר בגלל הפורמט הקטן. 166 עמודים קצרים. אבל הקריאה בספר קשה, מפלסת דרך המילים. הקריאה בספר דומה להליכה במדבר. אתה הולך לאט, הכל נראה אותו דבר. אתה כמה למים, לראות ירוק בעיניים, לנוף עירוני. אבל בו בזמן אתה מודע להשפעה המסתורית של המדבר, של ה"אותו דבר" החולי והחם הבלתי-פוסק הזה, על נפשך.

אז האם אמליץ על הספר? זה לא ספר לכל אחד. זה ספר שדורש איזה שהוא מאמץ להתגבר על המעמסה הזו של החזרה, ובתוך הקריאה ההיפנוטית הזו נובטות הבנות. קינקייד מעמידה מראה מול החברה ויוצרת מעגלים של אחריות, שהספר מדבר על העדרם. אחריות של העולם השבע, העשיר, לחלקי העולם הנידחים, הרעבים, המוחלשים, המשועבדים. אחריות של קהילה לפרטים שבה. אחריות של אדם לעצמו, איך אתה בונה את חייך ויוצק בהם משמעות. אחריות של אדם לצאצאיו, איזה עולם אתה בונה עבורם.

אין תגובות: