שמחה גדולה בשמים - אמונה אלון
הוצאת כתר, 210 עמודים
הספר מדבר על סיפור אהבתה הגדולה של
שלומציון, צעירה דתית רדיקלית וחולמת חלומות, ליאיר, תלמיד שקדן ועילוי בישיבת
מרכז הרב בתקופת התחלת ההתנחלויות לאחר מלחמת יום הכיפורים. לאחר שהתברר כי ראש
הישיבה הכריזמטי מתנגד לשידוך זה, בשל סיבה שאינה ברורה, שלומציון עוזבת את הדת
ויורדת לסיני. יאיר, שמשלים עם גזרתו של ראש ישיבתו הנערץ, מתחתן עם לאה'לה - בתו
של אחד מסגניו של ראש הישיבה, והולך לגור בהתנחלות תרצה צפונית לירושלים. שלומציון
נישאת למרדכי רוזנברג, אחד ממפקדיו של יאיר, שלאחר מלחמת יום הכיפורים
"התנחל" בסיני, ויולדת את מיה. שנים לאחר מכן, שלומציון הגרושה מבוססת
בקהילה התל אביבית השמאלנית ועובדת כמעצבת על. בתה מיה חוזרת בתשובה לאחר שירותה
הצבאי, מתאהבת בבנו של יאיר, אריאל, ומחזירה את אמה למערבולת רגשית גדולה.
(סיפור המעשה עד כאן בתודה לויקיפדיה).
הסיפור נטוע בסביבה מסוימת, בנסיבות
מסוימות, בתוך מחלוקת פוליטית מאד מסוימת, הסיפור מסתיים ב-4 בנובמבר 1995, בסיומה
של עצרת השלום בכיכר מלכי ישראל, רגע לפני רצח יצחק רבין כשברור שלא צריך להמשיך
בסיפור, שכן מה שנאמר ובא לביטוי בסיפור, יבוא לביטוי במציאות שכולנו מכירים,
לצערנו.
ובכן, למרות זאת, בעיני הסיפור הוא
ראשית וקודם כל, סיפור אישי על החמצה גדולה, ועל חוסר היכולת או האפשרות או הרצון
לממש את עצמך ולהפוך את חייך למשהו שעשית וניצלת את הזמן שניתן לך. מבחינה זו, זהו
סיפור מעציב מאד. כל העצב וההחמצה נובעים מנסיבות שיוצרות מגבלות ומחויבויות
מסוימות ולכן לכאורה לא יכלו הגיבורים להתנהג אחרת, ועדיין, מוצבת השאלה הגדולה
מכל, עד כמה אדם צריך לתת לנסיבות לשלוט בחייו, או עד כמה צריך למרוד כנגד האמירה
הזו, הכופה על חייך את העצב וההחמצה. מאידך, ואם כבר נקלעו לסיטואציה הבלתי אפשרית
הזו, עד כמה נכון היה יותר לאנשים בסיפור הזה להשלים עם נסיבות חייהם ולהפוך אותן
למקפצה לאפשרויות אחרות במקום להמשיך לאפשר לזה להפוך את כל חייהם לתחליף-חיים.
אמונה אלון היא סופרת מוכשרת במידה
בלתי רגילה. ראשית לכל, היא מספרת סיפור טובה מאד. פשוט סיפור, כזה שרוצים להקשיב
ולא יכולים להפסיק לקרוא עד שמגיעים לסיום. סיפור שמרגש אותך בכל נקודה ונקודה.
השפה שלה יפהפייה ומדויקת, לא גבוהה מדי, לא נמוכה מדי, שפה מרגשת. השימוש שלה
בפסיקים או העדרם שקול ונכון. אלון בונה דמויות כל כך חיות, מלאות, עגולות,
משכנעות, שלמעשה לא נכון לדבר על "דמויות" בסיפור, אלא פשוט על אנשים.
ולבסוף, אלון היא אישה מאד משכילה, שמייצרת את הסיפור שלה מרובד ומלא בגוונים
וניצני מחשבה. צריך להכיר היטב את הז'רגון הדתי כדי להבין חלק מהגוונים
ובני-המשמעות שהיא שותלת בסיפור. לדוגמא, כששלומציון אומרת "כדי למסור לאנשים
האלה..... את בתי יחידתי שגידלתי בשארית כוחותיי" מהדהד לנו, כמובן, סיפור
העקדה על אברהם המבקש להקריב את בנו יחידו לעולה. זהו סוג הקורבן ששלומציון רואה
עצמה נדרשת להקריב, כשהיא מתבקשת לאשר את נישואי בתה, שאותה גידלה נטועה ככל הניתן
בעולם החופשי, ה"חילוני", ובכל זאת חזרה בתשובה ומבקשת להינשא, מכל
האפשרויות, דווקא לבנו של אהוב ליבה שנטש.
בצד ההחמצה האישית, עומדת לפנינו גם
החמצה לאומית, בין מצד ימין בין משמאל. הניסיון והרצון הנואש של אנשי "גוש
אמונים" להביא את הגאולה וליישב את ארץ חמדת אבות, שאולי, זו האפשרות שמציעה
אלון, אולי זה היה בבחינת "אל תעירו את האהבה עד שתחפץ", עוד לא הגיע
הזמן, היא רומזת. והניסיון להחיש את הזמנים הוביל לא רק לכישלון, הוביל למשבר
גדול, בתוך המגזר שלה, ולמשבר נורא בתוך המדינה. אותו רצח שהספר מסתיים רגע לפני
שהוא מתרחש.
ובסוף, בשורה התחתונה, אני רוצה להעתיק
פסקה שלכאורה קטנה ולא "משמעותית", שלומציון מספרת על סבתה האהובה,
בסיום של שבת כשכל האורחים והנכדים עוזבים את הבית "ומשאירים אותה יושבת
באפיסת כוחות בתוך האנדרלמוסיה שהותירו בביתה, נאנחת בעונג ומאחלת לשונאים שלה
שהבתים שלהם יהיו תמיד נקיים ומסודרים כי אף אחד לא יבוא אליהם ולא יזיז להם בבית
שום דבר אף פעם".
שוב אותו המסר: ראו את הדברים
בפרופורציה הנכונה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה