והיום איננו כלה

והיום איננו כלה – צ'ינגיס אייטמטוב

עם עובד, 398 עמ'

בלבה של ערבת המדבר הגדולה של קזחסטן, על-יד מסילת הברזל, שוכן יישוב קטן - שמונה בתים בסך הכל - של פועלי מסילה ומעתקי פסים, שתפקידם להשגיח על תנועת הרכבות ההולכות ממזרח למערב וממערב למזרח, שתהיה סדירה ושוטפת תמיד. מן היישוב הנידח הזה יוצאת יום אחד שיירה מוזרה קטנה. ידיגיי ז'אנגלדין, פועל מסילה קשיש, מוותיקי מלחמת העולם השנייה, לוקח את גופת ידידו, פועל המסילה הזקן קזנגפ אסנבייב, לאחר ששים שנות שלטון סובייטי, לקבורה דתית דווקא, בבית קברות עתיק, מהלך שלושים קילומטרים באזור ריק מיושב.

יום תמים יידרש להם לכך, והיום הזה נמצא חובק הוויה ועולמות, פשוטו כמשמעו, עידן בזמן ובהיסטוריה, פרק של תהפוכות וחליפות בשלטון ובסדרי החיים, צומת של קדמוניות העבר מזה ואחרית עתידנית מזה, שנות חיי אדם בשגרתם ובזעזועי הצער והצרה, ובפרקי הנחת והשמחה, ובתוך כל אלה שזור סיפור אהבה גדול.

אחד הספרים הנפלאים שקראתי. מושלם. כתיבה משובחת, תרגום נהדר. הספר נפתח בהודעת פטירתו של קזנגפ, פועל המסילה הזקן, חברו של ידיגיי. קומץ אנשים יוצאים למסע הלוויה ברחבי מדבר הסארוזק כדי להביא את קזנגפ לקבורה. במהלך המסע מהרהר לו ידיגיי ונזכר בחייו, באירועים שגרמו לו לשמחה או לעצב, בחברות, בצרות ובהתמודדויות שהחיים מזמנים לכולנו, נזכר גם בסיפורים עתיקים שמביאים לביטוי חיים שזה מכבר אינם עוד. יום המסע הולך ונמשך לאורך זיכרונותיו והופך למסע חייו של אדם המנסה לחיות חיים טובים והגונים, ולמצוא משמעות וטעם לחיים ולמוות.

האיש הפשוט הזה, איש עמל, מבחין במה שאנשים משכילים ממנו אינם מצליחים לראות כלל. אם אינך חי את חייך, אם אינך חושב, חש, חייך דומים למסע חולף ברכבת.

וצריך להכיל את הכול, את החיים ואת המוות, את הרצונות שלך, ואת האנשים שסביבך.

"זן משונה, הדור החדש הזה! התרעם ידיגיי בליבו. כל דבר שבעולם חשוב בעיניהם, חוץ מן המוות! המחשבה הזאת לא נתנה לו מנוח: אם המוות אינו נחשב בעיניהם, מה ערכם של החיים? ואם כן, מה היא תכלית חייהם, ואיך הם חיים ולשם-מה?"

ככל שאנו נמשכים לתוך הספר, הופכת המציאות הלא פשוטה של חיים במקום קטנטן בלב הערבה, למציאות הממשית היחידה, בעוד שהמציאות שרובנו מכירים, של חיים עירונים שוצפים ומלאי עיסוקים, צבעים וריחות וקולות, לחסרת ממשות. לצל עובר וחולף ממזרח למערב, וממערב למזרח. התחושה היא שהנקודה הזו בבוראני שבלב המדבר היא החיים האמיתיים במלוא יופיים, עוצמתם וקשייהם בעוד שהציביליזציה והקדמה הן אשלייה חולפת.

לאורך הספר חוזרת כמו מנטרה מהפנטת, הפסקה הבאה:

"במחוזות האלה הרכבות נוסעות ממזרח למערב וממערב למזרח...... ומזה ומזה למסילת הברזל משתרעים במחוזות האלה מרחבים עצומים של מדבר – סארי-אוזקי, או הסארוזק, הערבות הצהובות התיכונות. במחוזות האלה נמדד כל מרחק בזיקתו למסילת הברזל, כמו ממין קו גריניץ'... והרכבות נוסעות ממזרח למערב וממערב למזרח..."

במקביל למסע הלוויה, אירועים פנטסטיים המתרחשים בחלל, במסע של האדם לנסות לכבוש עולמות ביקום. אבל האם האנושות תוכל להתמודד עם הידיעה שאיננה לבד ביקום, האם תהיה מעוניינת ליצור קשר עם ישות תבונית מעולם אחר? החלליות כמו רכבות שנוסעות להן אל ומחוץ לכדור הארץ היפהפה שלנו, והאם אנו כמו יושבי הרכבת מציצים בעד החלון וצופים בתמיהה במי שבחר להתיישב במקום קטן ושכוח, או שנרצה לעצור, לרדת, להתבונן, לחוות?