בקצה המדבר

בקצה המדבר – סמנתה הארווי

הוצאת כתר, 302 עמ', תרגום: עידית שורר

הזיכרון ותעתועיו. הזיכרון האנושי הוא עניין מורכב. אנחנו זוכרים דברים לא בדיוק איך שהם "קרו באמת", אלא איך הם נתפסו באמצעות החושים שלנו, מה מתוך הסיטואציה נקלט במערכת שלנו, וזה תלוי בעולם המושגים שלנו, בטיב החושים השונים שלנו. יש מי שיזכור טוב יותר את התמונה, או את המילים, או את הריח שליווה את הסיטואציה. 'ראשומון' – סיפור יפני שהפך לסרט מופלא של קורסאווה, הפך למושג  המציין מצב דברים התלוי בהתרשמויות השונות של הצופים, כשהאמת יחסית ומשתנה לפי נקודת הראות של המספר. בבית המשפט, סתירות בין עדויותיהם של העדים השונים אינן בהכרח נובעות מכך שחלק מהם משקרים, אלא פשוט שכל אחד זוכר אחרת את מה שאירע.

ובכן, כולנו מתמודדים עם השאלה הגדולה: מה קרה באמת. עד כמה הזיכרון שלי תואם למה שבאמת התרחש?

אבל, כשהמוח עצמו נפגע, כשהתאים האפורים הופכים לבנים, הזיכרון מתחיל לחמוק מאחיזתנו. התעתוע הולך וגדל. דמיון ומציאות משמשים בעירבוביה. האדם החש שזיכרונותיו הולכים וחומקים ממנו, מנסה להיאחז בפיסות המידע שנותרו ולהרכיב מהן סיפור. ממש כשם שכולנו בונים את סיפור חיינו מתוך הרצף של זיכרונותינו. בעוד שכולנו משתדלים לבנות את הרצף הסיפורי מתוך זיכרונות "ממשיים", אצל האדם החולה, לא ברור מהי בדיה ומהי מציאות.

הספר עוקב אחר ג'ייק, שהיה בעבר אדריכל מצליח, וכעת מתמודד עם מחלת האלצהיימר אשר טורפת את זיכרונותיו ואינה מאפשרת לו לבנות זיכרונות חדשים.

הוא נאלץ לעזוב את עבודתו לאחר שכבר איננו זוכר מה צריך לעשות מול שרטוט של תכנית בנין ואיננו מסוגל לשרטט יותר מאשר סימן 'וי' על שרטוט של אחד מהעובדים במשרדו.

פרטים שונים שבים ומשתלבים בזיכרונות העבר שלו, בכל פעם בסיטואציה מעט שונה. מתי בעצם קטפו דובדבנים מהעץ שבגינה? מתי עף העלה והאם נדבק לנעלה של ג'וי בעלת השמלה הצהובה, או לידה של אימו בעת הטיול ביער? האם אימו טבעה בים או שנותרה לבדה לאחר שהחבר שלה נסע לאמריקה? האם בתו נפטרה בינקותה, או שיש לה חבר והיא מבשרת לאביה שהיא בהריון, מבטיחה לשמור עליו כעת שהוא חולה? מי זו האישה שמטפלת בו כעת וגרה איתו בבית? מה קרה לכספי הירושה שהוטמנו מתחת למיטה, ולאן נעלמו? האם היתה פריצה לבית, וג'ייק והלן חזרו לבית הפוך ולחפצים שנשברו בחיפזון על ידי הפורץ, או שג'ייק תרם את הכסף?

הזיכרונות של ג'ייק מלווים באדריכלות שלאחר מלחמת העולם השנייה, בהתמודדות של אימו עם זיכרון השואה ואובדן משפחתה, ובניסיון לשמור על מרכיבים בזהות היהודית שלה, באופן מוסתר כדי לא לפגום בחזות האנגלית של הבית שבנתה עם בעלה, במלחמת ששת הימים ובעמדותיו הפוליטיות של ג'ייק כלפי ישראל.

אנו מלווים את ג'ייק בניסיונות השיחזור, ותחושת האימה הולכת ומחלחלת ככל שהעבר נשמט ממנו.

"העניין פה הוא לא השיכחה, אלא האובדן. הוא מאבד, ומה שהולך לאיבוד אינו חוזר עוד. הכול."
"ואז הוא מתחיל להרהר שזכה בחסד אלוהים כי הוא יכול להתגונן על ידי מילוי הפערים במה שהוא מבכר להיות ולאו דווקא במה שהיה."

הארווי מיטיבה להמחיש את מה שמתחולל בנפשו של אדם, מהרגע של האיבחון, ולאורך תהליך ההידרדרות שמתחולל בנפשו. השבריריות והעוצמה שבחיינו האנושיים. אין מחלה יותר מפחידה מהאלצהיימר, אשר גונבת לא רק את זיכרונותיו של האדם, את עברו, את רצף סיפור חייו, אלא גם את אישיותו, אופיו, את עצמאותו.