אור קדומים

אור קדומים – ג'ון באנוויל

הוצאת ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 260 עמ'. תרגום: גיל שמר.

"הוא דיבר על אור הקדומים של הגלקסיות שעוברות מיליון – ביליון - טריליון! מילין כדי להגיע אלינו.... ולכן, בכל אשר נביט, אנו מביטים לתוך העבר."

כמו ב"הים", גם ב"אור קדומים", שוחה באנוויל את דרכו אל נבכי העבר, ומנסה לדלות משם פיסות זיכרון ולהפוך אותם למציאות קיימת, עכשווית, תקפה.

מה מהות הזיכרון? איך נדע להבדיל בין זיכרונות לבין המצאות של מוחנו? האם יש הבדל בין השניים, או שמא אנחנו בעצם ממציאים הכול לאורך הדרך? ומה הם החיים, המורכבים לכאורה מרצף זיכרונותינו, אלא שזיכרונותינו מתעתעים בנו? ומה, אם כך, ההבדל בין חלום לבין מציאות?

נתיב אחד בסיפור מוביל אותנו לאלכס בן החמש עשרה המאוהב באמו של חברו הטוב ביותר אותה תקופה. באנוויל מיטיב להכניס אותנו למחשבותיו ותחושותיו של בן החמש עשרה, המאוהב באישה בוגרת ומנהל איתה מערכת יחסים אסורה. כנער מתבגר המרוכז בעיקר בעצמו, הוא אינו מסוגל באמת להכיל אותה או להעניק לה את מה שהיא זקוקה לו ועם זאת, מערכת היחסים הזו מעניקה לכל אחד מהם משהו גדול כל כך, שלאורך חייהם לא יצליחו להשתחרר ממנו, או למצוא מערכת אחרת שתדמה ולו במעט למה שקרה שם.

בנתיב שני אנו פוגשים את אלכס המבוגר הנמצא במערכת יחסים מיוסרת עם אשתו, כתוצאה מהאסון שפקד אותם, התאבדות בתם לפני עשר שנים. כאילו לא חלף כלל זמן, הכאב מצוי בכול ואופף אותם ואינו מותיר דבר. אין נחמה. "איך מי שהיה חי כל כך יכול למות?" שואלת לידיה בכאב גדול שאם הזמן לא הצליח לרפא, בוודאי שאלכס איננו מסוגל לרפא.

בנתיב השלישי אלכס שהיה בעברו שחקן תיאטרון מקבל הצעה לשחק בתפקיד ראשי בסרט הוליוודי, לצידה של שחקנית צעירה יפהפיה וכוכבת זוהרת. אלא שצל אפל יכסה את זוהרה של הכוכבת.

אלכס שט בין שלושת נתיבי הזיכרון שחיבורים תמוהים מחברים ביניהם. התפקיד שאלכס קיבל הוא של אושיה ספרותית שנויה במחלוקת, שבאופן מוזר שהה בעברו פרק זמן מסוים באותה עיר קטנה באיטליה שבה שמה בתו קץ לחייה. האם בכלל נפגשו? שמא הקשר היה הדוק יותר ממה שידעו, ועשוי להסביר את המסתורין של מותה? מדוע שמה של בתו זהה לשמה של אחותו הקטנה של ביל גריי, שתמלא תפקיד כה חשוב במערכת היחסים שבין אלכס הצעיר לבין אמם? ומדוע השחקנית הזוהרת מנסה להתאבד?

ספריו של באנוויל אינם בשום אופן חומר קריאה קליל וזורם. עם זאת, מדובר בקריאה מתגמלת מאד. כתיבתו מרהיבה, הדימויים מפוארים, עינו מיטיבה להבחין בפרטי פרטים קטנים. הנוף, מזג האוויר, האופן המדויק של אור היום, ריחות, תנועות ומילים. באנוויל מעמיק את אחיזתו באווירה שהוא מתאר, כדי לצקת את המילים המדייקות את התחושות, המחשבות, ההוויה של המספר, ושל מי שהוא היה בקו הזיכרון שהוא מדבר עליו אותה עת. והזיכרון לא חדל לתעתע בו, דבר הבא לביטוי בעיקר בתיאור עונות השנה, הלובשות את גוון התחושות והאירועים שמתרחשים, במקום לתעד מציאות שהתקיימה. נדמה שהמוטו של הספר טמון במשפט הבא: "מוזרים, החורים האלה שנתקלים בהם כשלוחצים בעוצמת-יתר על הבד אכול העש של העבר."

מי שמחפש רצף עלילה ברור, מתפתח, ספר שקוראים במתח כדי לדעת "מה היה בסוף" – זה אינו הספר עבורו. כאן נקבל קו חיים שהרצף שלו מרוסק דרך מחשבותיו של המספר, מלווה את החקירה ההולכת ומעמיקה, ועם זאת הולכת לאיבוד, של מהותם של דברים. הקריאה בספר היא סוג של מדיטציה. כשמסיימים, חשים אותה תחושה של התעוררות מחלום שבו אתה יודע שחלמת משהו חשוב, ואתה מנסה לעקוב אחר הפשר שהתגלה לך בו, דרך ענני העשן הצבעוניים של זכר החלום ההולך ומתפוגג. נראה שעבור באנוויל, כאלה הם חיינו.

ספרים נוספים של באנוויל:

האינסופים

הים