הים – ג'ון באנוויל
הוצאת ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 196
עמ', מאנגלית: שרון פרמינגר
האם אנחנו יכולים להכיר מישהו אחר באמת?
האם אנחנו יכולים להכיר את עצמנו? האם נוכל לשאת את מה שנגלה שם?
מי אנחנו באמת, כשאנחנו לעצמנו, מתחת
למסכות שאנחנו מעצבים במהלך חיינו, באופן נואש ועצוב ובודד כל כך? לפעמים, אנחנו
מעדיפים לא לדעת. מעדיפים להישאר בבורות ובאשליה.
זו השאלה שבאנוויל מתמודד עימה בספר זה.
למעשה, זה הרבה יותר אישי. המספר לא שואל שאלות כלליות. הוא מתמודד עם מי שהוא עצמו,
בכנות חותכת.
"הסבתי את מבטי במהירות, כי חששתי
שעיני יסגירו אותי. עיניו של אדם הן תמיד עיניים של מישהו אחר, של הגמד המטורף
והנואש שרובץ בתוכו."
מקס מורדן הוא פרופסור להיסטוריה של
האמנות, העסוק בכתיבת ספר על יצירתו של
בונאר. לאחר שחווה אובדן קשה הוא חוזר לכפר שבו בילה חופשה משפחתית בילדותו. הספר
מתקדם בשלושה מסלולי זמן השלובים ואחוזים זה בזה. במסלול אחד, אנו למדים על העבר
הרחוק שבו מקס כילד בן 11 הכיר את בני משפחת גרייס, משפחה מתוחכמת שנמצאת הרחק
מעליו בסולם החברתי. הוא מתיידד עם ילדי המשפחה התאומים- מיילס שאינו מדבר, וקלואי
הקפריזית ומבלה איתם את הקיץ שיהווה נקודת מפנה מבחינתו, לא רק בגלל האירועים
שמתרחשים באותו קיץ, גם בגלל מי שהוא מגלה בתוך עצמו. במסלול שני בזמן הווה, מקס מתגורר
באותו בית שבו התגוררה אז משפחת גרייס, אנו מלווים אותו בעת התנהלותו כאדם מבוגר,
עצוב ואבל על אשתו אנה שנפטרה. המסלול השלישי מלווה את מקס בעת פגישתו עם אנה,
נישואיהם וחייהם המשותפים.
הספר אינו מחולק לפרקים, אלא לשני
חלקים, ובתוכם זורם ללא הפסקה, הדיבור הפנימי של מקס, נע ונד בין הזמנים, בין שלושת
הדמויות שהן הוא בקווי זמן שונים, אוסף ומחבר את פרטי המידע מתוך הזיכרונות ומתוך
העכשיו שלו, בכדי לאבחן ולבנות את ההבנה של מי הוא ומה הוא. לאורך חיינו אנחנו
בוראים את עצמנו כמי שאנחנו רוצים להיות, או כמי שאנחנו מאמינים שהם אנחנו. בתוך
כך עולה השאלה. האם יכול הייתי להיות מישהו אחר? לחיות אחרת? לטעמו של מקס, זו
שאלה שאולי אפשר לשאול, אבל אין בה טעם. הוא לא עשה זאת, הוא לא היה מישהו אחר.
מצד שני, אין פירוש הדבר שהוא אהב את מי שהוא היה.
מקס חווה אנשים אחרים כמי שמאפשרים לו
להפוך לאמיתי. היכרותו עם קלואי בגיל 11 מייצרת את תחילת המודעות העצמית שלו.
"לפני כן היה דבר אחד גדול שאני הייתי חלק ממנו, ואילו עכשיו הייתי אני והיו
כל הדברים שאינם אני." גם אנה אשתו איפשרה לו להיות מי שהוא רוצה להיות, פטור
מהכורח להיות האדם שכל האחרים רואים בו.
ג'ון באנוויל הוא סופר ועיתונאי
עטור-שבחים. ספרו "תיק הראיות היה מועמד לפרס בוקר
וספרו "הים" זכה בפרס ב-2005. באנוויל נולד באירלנד, ועבד במערכות
העיתון של ה-Irish Press וה- Irish Times. הוא כתב גם ספרים תחת שם
העט בנג'מין בלאק וגם בשמו הוא. הוא ידוע בשימושו המתוחכם בשפה האנגלית, בהומור
שחור ובשנינות חדה כתער. וכך אמר באחד הראיונות איתו: "כשאתה כותב,
אתה שקוע במישור ריכוז הרבה יותר עמוק מהאתה הרגיל. יש בך קול זר, משפטים זרים
נובעים מתוכך. כשהייתי צעיר חשבתי שאני שולט בכל. עכשיו אני מבין שהכתיבה היא בעצם
כמו חלום". ואכן, הקריאה בספריו של באנוויל דומה להליכה בתוך חלום. המילים
מוליכות אותך לאורכן של מחשבות, הדברים מתרחשים, סבוכים וקשורים זה בזה.
סגנון הכתיבה של באנוויל משובח, כתיבה
נדירה ביופיה (וכאן מגיעה גם מילת שבח חמה לתרגום הנפלא ומדויק של שרון פרמינגר). באנוויל הוא סופר עם עין בוחנת שרואה את
המציאות שסביבו כולה ובמלואה. הוא בורא במילותיו ציורים מלאי חיות גדושי צבעים,
תנועה, ריחות. שום דבר אינו חומק ממבטו הבוחן, נצנוץ קרני שמש על כפתורי בגדו של
המלצר, האופן שבו הרוח נושבת, הנוף הנשקף מולו, אדוות הגלים. באותה מידה הוא
מייטיב לראות ולבטא את התחושות הפנימיות. כל מילה שלו מרגשת. זה ספר חזק ונוקב, לא
קל לקריאה, שגומעים אותו לאט, כמו שוקולד מריר משובח, לא כזה שלוגמים בבת אחת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה