יום שבת, 9 בנובמבר 2013

הטובע

הטובע - תומס ברנהרד 
הוצאת בבל, 184 עמ'



הספר מספר על שלושה חברים שנפגשו בבית ספר למוסיקה, האחד מהם הוא הפסנתרן גלן גולד, השניים האחרים, נוטשים את הנגינה בצל גאונותו של גולד, והשפעת המפגש הרסנית על כל המשך מהלך חייהם.

נראה לי שתומס ברנהרד, אם להשתמש במילים מתוך ספרו "הטובע", הוא "אדם מסעיר שמשתמש לרעה בשכלו ומביא את עצמו לידי אבסורד."
והנה המוטו של הספר, או שמא של הסופר: הכול שטויות. כל חיינו הם שטות אחת גדולה. אנחנו מדברים רק שטויות, כל מה שאנחנו אומרים הוא שטויות, אבל כל מה שנאמר לנו גם הוא שטויות. בעולם הזה נאמרו עד עכשיו שטויות בלבד (עמ' 76).
ברנהרד מדבר על בני האדם ומשתמש בתיאורים כמו "טמטום" "דוחה" "מתועב" "רקב" "גועל" "חסר טעם" "גרוטסקי" "מגוחך" "חסרי אופי מגעילים במהותם".
המספר רואה את הלכלוך והזוהמה שפושים בכל מקום, בפונדקים, במטבחים, בחלונות. הוא נהנה להביט בהרס – בהרס של פסנתר הסטיינוויי היקר על ידי בתו המטומטמת של מורה הכפר הטיפש, העלוב, לה נתן את הפסנתר במתנה ביודעו שהיא תהרוס אותו. הוא מביט באדישות בחדרנית הזורקת את הפח המלא בטיוטות שכתב וזרק לפח, של מה שלעולם לא יצליח להשלים כתיבתו.
הכותב רדוף בפחד מהחובבנות, מהשטחיות, מחוסר היכולת להגיע לכלל שלמות.
מבחינתו, השלמות היא הכול או לא כלום. אם אי אפשר לעשות משהו בשלמות – החיים, הפילוסופיה, המוסיקה, אין טעם לעשות בכלל.
זו גישה שאני בשום אופן לא יכולה לקבל אותה. גישה הרסנית, פסימית, דורסנית.
הספר סובב סחור-סחור במחשבתו של המספר, אחד משלושת החברים, החושב ונזכר בעבר ומנתח את שלושת הדמויות על מעלותיהם ובעיקר על חסרונותיהם. שב ובוחן את הסיבות לכשלונות שלו ושל ורטהיימר, ואולי בעקיפין מייחס כישלון גם לגלן גולד.
יחד עם זאת, נקודה אחת (קטנה) של אור בתוך הספר, כשמסביר המספר "כל אדם הוא חד פעמי, ובאמת, כשלעצמו הוא יצירת האמנות הגדולה ביותר בכל הזמנים". המספר ממשיך ומסביר, כי ורטהיימר לא היה מסוגל לראות את עצמו כיצור חד פעמי, כפי שכל אחד יכול ואף חייב להרשות לעצמו אם אינו רוצה להתייאש. לכן התייאש. דומה כי למרות ההכחשות, למרות הניסיון להצביע על ההבדלים שבינו לבין ורטהיימר, גם המספר עצמו התייאש, או שמא מראש לא ניסה כלל.
אכן, כל אדם הוא יצור חד פעמי, ומכאן מתחייבת בעיני גישה שמוקירה ומעריכה את החיים, שלו ושל זולתו.
הספר כתוב במשפטים ארוכים, כמעט ללא נקודות והפסקות, ללא חלוקה לפיסקאות או לפרקים. הספר כתוב בדיוק כפי שמחשבתנו לעתים הולכת וסובבת ללא לאות סביב הנושא שמעסיק ומטריד אותנו, ללא מנוחה, תוך חזרה על מילים ומשפטים. משום כך הספר נקרא כמעט ללא נשימה, ואכן תוך יום וקצת סיימתי את הספר. אי אפשר היה להפסיק. למרות שמאד רציתי, למרות שמאד לא אהבתי את מה שקראתי. אי אפשר שלא להמשיך לקרוא.
הספר כתוב בכישרון מפליא, אין ספק בכך, והקריאה בו חוללה בי תגובות רגשיות כמו גם עוררה מחשבות רבות. אין ספק שניתן, על בסיס הספר, לעורר דיונים רבים ומרתקים על טיבה של האמנות, על האופן הראוי לחיות, עד כמה צריך למצות את החיים, עד כמה צריך להתאמץ למצות את הפוטנציאל, מה טיבם של בני האדם, ועוד ועוד שאלות נכבדות.
יחד עם זאת, הספר היה עבורי קשה מנשוא. כמו המחזות של חנוך לוין, הספר מגחיך את בני האדם, מאיר את האנושות באור גרוטסקי ומכוער מאד. יש בכך מסר, כמובן.
גישה אנינה לאמנות, מחייבת ומצדיקה שהאמן ישפוך את קרביו לתוך יצירתו, יבליט את הצדדים הלא חיוביים, ישוטט בבוץ שבתוך נשמתו וישפוך אותו החוצה. אם היצירה מתמקדת בצד היפה, הנכון, הטוב, רואים בכך נאיביות וחוסר תחכום.
ואני טוענת, שיש, כמובן שיש, מקום גם לגאולה מתוך הביבים, אבל לא חייבים לראות הכול במשקפיים שחורים, לא חייבים דווקא להתמקד בלכלוך וברוע.

ברנהרד מתבונן בבני האדם ומבחינתו רובם הם 'טובעים', אנשים ללא מוצא. ורטהיימר, תמיד מסתובב סביב ההתאבדות, עד שהצליח לבצע אותה, כל ימיו סביב הנושא הזה. תמיד קרא ספרים שבהם מדובר על מתאבדים, על מחלות, מוות, סבל של בני האדם, חוסר המוצא, חוסר הטעם, חוסר התועלת שבחייהם, שבהם הכול שוב ושוב הרסני וקטלני (עמ' 71). זו בדיוק הסיבה שבגללה לא אהבתי את הספר, זו הסיבה שבגללה לא אקרא ספרים נוספים של ברנהרד. כיון שאני אינני רוצה למלא את חיי ואת מחשבותי ברוע הזה, בסבל ובהרס ובחוסר המשמעות שהוא ממלא בהם את עולמו.

אין תגובות: