אשמת
הכוכבים – ג'ון גרין
הוצאת
ידיעות ספרים ספרי חמד, 286 עמ'
סיפור אהבה
בין שני צעירים, בת 16 ובן 17 שנפגשים בקבוצת תמיכה לילדים חולי סרטן. כבר ברור
שרומן נעורים פשוט וקליל לא יהיה כאן. זה ספר על צעירים שכשהם אומרים שהם
"נקי כבר שנה וחודשיים" הם מדברים על הסרטן.
כבר כתבו
הרבה ספרים על אהבה, ברור, אבל ספר טוב מצליח למצוא את הזווית השונה, המדויקת,
שתצליח להביא תובנות על החיים, לגעת בלב, וזה מה שהספר הזה עושה.
זה ספר
עצוב וכואב הכי מצחיק שתקראו, שנון ומקאברי ומכמיר לב. "הכאב דורש שירגישו
אותו", כתוב בספר שהייזל קוראת. וזה נכון, אי אפשר לעבור דרך החיים בלי לאפשר
לעצמנו לחוש. גם את הכאב. ועם זאת, יש לדעת איך לראות אותו בהומור, לא לטבוע
בתוכו.
"בעולם
הזה אפשר לבחור, אני מאמינה, איך לספר סיפורים עצובים, ואנחנו בחרנו באפשרות
המצחיקה"
אומרת הייזל,
וזה בדיוק מה שקורה בספר הנפלא הזה. אחד הספרים המקסימים שקראתי בשנה האחרונה.
החיים
רצופים בהתמודדויות עם דברים לא נעימים שקורים. חלקם קשים, חלקם מתסכלים, חלקם סתם
לא נעימים. אין לטעות: גם בדברים החיוביים יש התמודדות. כל קשר בין אנשים טומן
בחובו מפגש (ולעתים עימות) עם חלקים בתוכנו. הסופר ג'ון גרין מצליח להראות לנו איך
חברות, אהבה, תמיכה יכולות לנבוע ממקום אמיתי, מהותי וכנה. הבחירות שאנחנו עושים,
איך לנהל את החיים שלנו, איך לנהל את התקשורת שלנו עם אנשים אחרים, הן אלו שצובעות
את החיים שלנו בצבע שבחרנו. האם נבחר לראות את הכול קודר ואפל, או שנבחר לראות את
נצנוץ הכוכבים בכוסות השמפניה.
אביה של
הייזל אומר לה שהיקום רוצה שנבחין בו, לכן אנחנו שם, בעלי תודעה. הייזל חושבת
לעצמה שמה שאנחנו רוצים הוא, שהיקום יבחין בנו, שיהיה לו אכפת ממה שקורה לנו,
כאינדיבידואלים. שלכאב ולסבל שלנו תהיה משמעות.
תת נושא
נוסף בספר הוא הספרות, הכתיבה, נושא שכמובן מדבר אלי מאד.
"לפעמים
את קוראת ספר, והוא ממלא אותך בדחף משיחי ואת משוכנעת שעולמנו ההרוס לא יצליח
להשתקם אלא אם כן כל בני האנוש כולם יקראו את הספר הזה. אבל לפעמים את קוראת
ספרים, שאי אפשר לספר עליהם לאנשים כי הם כל כך מיוחדים ונדירים, ושלך, שהרעיון
לפרסם בציבור עד כמה את אוהבת אותם נראה לך כמו בגידה."
הייזל
ואוגאסטוס חולקים אהבה לספר מיוחד, נדיר, שאין לו סוף, ולאורך הספר הם מנסים לאתר
את הסופר, כדי שיכתוב את הסוף, או לפחות יספר להם מה קרה אחר כך, לאנשים שבספר. לא
לדמות המרכזית, שדי ברור שמתה אחרי סוף הספר, אלא לדמויות המשנה.
אבל איזו
אכזבה. כשהם פוגשים בסופר, הם מוצאים איש מר נפש וגס רוח. וכך הוא אומר להם:
"האמנם תחושת המשמעות החולפת שמעניקה לנו האמנות היא אכן בעלת ערך? או אולי
אין ערך לדבר מלבד בילוי הזמן המוקצב לנו בנוחות מרבית ככל האפשר? מה צריך סיפור
לשאוף לגלם עבור קוראיו?"
בדו שיח
מרתק בין הייזל לבין הסופר, הוא מסרב לספר לה מה קורה עם דמויות הספר לאחר סיומו.
אנחנו מדברים על רומן, הוא אומר לה, לא על מיזם היסטורי. אבל היא מתעקשת. די ברור
מדוע כל כך חשוב לה לדעת מה קורה לאנשים האחרים אחרי סוף הסיפור. הייזל חולה
סופנית, ולאורך הספר היא מוטרדת בשאלה עד כמה עצם קיומה בחיים של אנשים אחרים,
יפגע בהם לאחר הסתלקותה. היא חשה כמו רימון שעתיד להתפוצץ ולהרוס את החיים של
הסובבים אותה.
"אני
לא רוצה לעשות לך כזה דבר, לעולם" אומרת הייזל, וכך הוא עונה לה: "זה לא
יהיה לי אכפת, הייזל גרייס. זאת תהיה בעיני זכות גדולה, שתשברי לי את הלב", ועל
הדרך היא שוברת לנו את הלב ומצחיקה אותנו בו בזמן.
הרעיון של
הסופר, גרין, כפי שהוא מציין ב"הערת סופר" בראשית הספר הוא, שסיפורים
מומצאים יכולים לשנות משהו בעולם. אני מסכימה איתו. אני חושבת שהקריאה בספר בוראת
עולם מתוך המילים, בתוך הראש שלנו והלב שלנו, מייצרת משמעות, מייצרת תובנות,
מייצרת תהליך של בחינת מציאויות חלופיות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה