הירחים של יופיטר

 הירחים של יופיטר – אליס מונרו

כינרת זמורה ביתן, 272 עמ'

 

כריכה אחורית:

"החיים הקבורים כאן הם חיים שמוטב לחשוב פעמיים לפני שמתחרטים עליהם."
קובץ סיפורים נפלאים, נוקבים ומפתיעים בלי הרף, פרי עטה של אמנית הפרוזה מהמוערכות בעולם, שקורים בו שלל אירועים – בגידות והתפייסויות, פרשיות אהבה שתמו וכאלה שמתאבלים עליהן. אבל ההתרחשויות האמיתיות ב"הירחים של יופיטר" הן המהפך שהדמויות עוברות עם הזמן עד לנקודה שבה הן מתבוננות על עברן בכעס, חרטה וחמלה אינסופית, שקושרות אותנו אליהן בכוח ממגנט.

"אליס מונרו היא אמנית הסיפור הקצר המודרני... והיא טיפחה אותו לכלל שלמות... מונרו משרטטת דיוקנים מופלאים של ההוויה האנושית ומעלה שאלות קיומיות דרך תיאורי היומיום שלנו... אנשים קטנים, רגשות גדולים."
מנימוקי השופטים, פרס נובל 2013

 

סקירה שלי:

אוסף של 12 סיפורים (השניים הראשונים מקבלים כותרת ראשית אחת). בכולם מככבות נשים, רגילות, כאלה שאנחנו רואים ברחוב (בערים ובעיירות בקנדה, אבל גם בתל אביב או כפר סבא, נגיד), כאלה שהם אנחנו. לא מתרחשים אירועים הרי-גורל או מאד דרמטיים, אבל הם נוגעים ברגעים בחיים שבהם החלטה מסוימת יצרה נתיב חיים אחר, או אכזבה או הבנה, או פשוט רגע של משקל ומשמעות. הכישרון של אליס מונרו הוא להיכנס לפרטים, פיזיים, חיצוניים, ופנימיים באופן שמקים את הבמה, ממקם עליה את התפאורה ומנגיש את השחקנים והכול בסיפורים קצרים ודחוסים מאד. בתוך הסיפורים יש אנשים שמדברים, בישולים שנעשים, תיאורי חדרים ובגדים שאנשים לובשים עם הכובעים והסיכות והנוף שבחוץ והכיסאות מפלסטיק, ומתוך הפרטים שנמסרים נוצר סיפור גדול בהרבה ממספר העמודים שהוקצבו לו.

לא כל הסיפורים נגעו בליבי באותה רמה, ואני דילגתי על הסיפור הרביעי, עונת תרנגולי הודו, ברגע שהתברר שהבחורה עובדת במשחטה של עופות, והתיאורים הגרפיים הבריחו את הטבעונית הזו לסיפור הבא.

הסיפור האחרון, שעל שמו קרוי הספר "הירחים של יופיטר" הוא הסיפור ששבה את ליבי ואולי גם שבר את ליבי במיוחד, מן הסתם גם בגלל הקרבה שלו למה שקרה כשליוויתי את אבי בחודשים האחרונים לחייו.

"חוטים היו מודבקים לחזה שלו. צג קטן היה תלוי מעל ראשו. על הצג נרשם ללא הפסק קו משונן צבעוני. לרישום התלווה צפצוף אלקטרוני עצבני. תפקוד הלב שלו הוצג לראווה. ניסיתי להתעלם ממנו. היה נדמה לי שבחינה מדוקדקת כל כך – למעשה, דרמטיזציה של מה שאמורה להיות הפעילות הפרטית ביותר – מזמינה צרות. לכל דבר שנחשף כך יש נטייה להתלקח ולהשתבש."

בהחלט מונרו היא מהסופרות וסופרים שאיננה דוגלת בדרמטיזציה יתירה. הסיפורים נמסרים בנימה צנועה ומאופקת, שמכבדת את מה שאמור להישאר סמוי מן העין, ושאיננה מחפשת להגדיל מה שגדול ממילא, והוא החיים הרגילים של כולנו.

רבות נכתב על אליס מונרו ועל הגאונות שלה, ואני קטונתי מלהוסיף על זה עוד, ולכן אביא כאן כמה ציטוטים מתוך הספר:

"והחיים הקבורים כאן הם חיים שמוטב לחשוב פעמיים לפני שמתחרטים עליהם."

"כלומר, האם היה עליה להישאר במקום שבו האהבה מנוהלת עבורך, ולא ללכת למקום שאת מוכרחה ללכת אליו כדי לבדות אותה, שוב ושוב, ולעולם לא לדעת אם יש די במאמצים אלה?"

"אנשים אמרו לי שבהמתנה לבשורות של חיים או מוות הם עמדו מול מקרר פתוח ואכלו כל מה שלנגד עיניהם... או שלא היו מסוגלים להפסיק למלא תשבצים. תשומת הלב מתמקדת בדבר-מה – איזו הסחת דעת – נאחזת בו, דבקה בו בקנאות."