קיץ בלתי מנוצח – רותה ספטיס
הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד, 341
עמ'.
"בעיצומו של החורף נוכחתי לדעת
ששוכן בקרבי קיץ בלתי-מנוצח." – אלבר קאמי.
הציטוט הזה שמביאה המחברת באחרית ספרה,
שממנו נלקח שם הספר, מבטא גם את רוח המספרת, הבוחרת בחיים, במאבק להישרד.
המספרת ומשפחתה מגורשים על ידי הרוסים
בשנת 1941 מליטא ומוגלים לסיביר. אביה נלקח לכלא רוסי, ולינה ביחד עם אמה ואחיה
מובלים למחנות עבודה שם הם מתמודדים עם עבודות פרך המיועדות לשבור את רוחם וגופם
של אלפי המגורשים מליטא, לטביה, אסטוניה ופינלנד. אירופה נקרעת בין סטלין מצד אחד
והיטלר מצד שני, החרב והמגל, מול המגף, ובתווך בני אדם שנקלעים לתנאי חיים איומים,
להתגלמויות של רוע אנושי במירעו, ולמאבק קיום קשה ויומיומי. בתוך כך מתגלים חבריה
למחנה באנושיותם, בעזרה ההדדית, בניצוץ התקווה שבלב בני האדם, אך גם בקטנות,
בחולשה, ברוע.
"המורה שלי לציור אמר שאם נושמים
עמוק ומדמיינים משהו, יכולים להגיע אליו. יכולים לראות אותו, לחוש בו. למדתי לעשות
זאת במהלך תחרויות הנראה-מי-יישבר-קודם עם הנוגשים שלנו. בשעות השתיקה הממושכות
נצמדתי לחלומותיי שהחלידו. דווקא תחת איום בנשק נאחזתי בכל תקווה והרשיתי לעצמי
לערוג בלב שלם. קומורוב חשב שהוא מענה אותנו. אבל אנחנו נמלטנו לתוך הדממה
שבתוכנו. וממנה שאבנו עוד כוח."
מילים חזקות, מלאות תקווה.
הספר כתוב באופן מאד קריא ומאד זורם,
עד כדי כך שלפעמים צריך ממש להיזכר שמדובר בזוועות איומות.
הייתי ממליצה מאד לקריאה לבני-נוער
לתזכורת של מה עלול להיגרם מהמין האנושי במירעו, אך בה בעת עד כמה המין האנושי
יכול להתעלות ולהתגלות במיטבו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה