להיות ג'ון מלקוביץ

תמיד רציתי לדעת איך זה להיות מישהו אחר. לא משנה מי. ראיתי מישהו יושב בבית קפה, מה הוא חושב? מישהי הולכת ברחוב, מה היא מרגישה עכשיו? ורציתי לראות מה קורה בבתים, בכל הבתים.

כשהייתי קטנה הייתי הולכת לי לאט, חולמנית, מביטה בחלונות הבתים, בוחנת את מעט הפרטים שאפשר לראות מבעד לחלון. מנורה, או ספה, החלק העליון של עציץ, או וילון. מנסה לדמיין את החיים בבית הזה, את ההוויה של לחיות בבית הזה. מה קורה שם עכשיו? ריחות של בישולים באוויר ואני מדמיינת את האישה שעומדת ומטגנת ביצה, חותכת ירקות, מושיבה את הילדים לארוחת ערב. חיים מסודרים, מאורגנים, בשבע בערב יושבים לארוחת ערב.

בנסיעה באוטובוסים קיבלתי נקודת ראייה יותר גבוהה אל החלונות. בחנתי את העיצוב שהחלון מאפשר לראות, איזה חלון מואר? מי חי שם? איפה הוא נמצא עכשיו, כשלא רואים אותו בחדר הנשקף בחלון?

אבל בעיקר רציתי לדעת מה קורה "בתוך" האנשים. ממש עכשיו, כשאני מביטה בו, או אפילו מדברת איתו, מה עובר לו בפנים. אילו מחשבות מתרוצצות לו בראש, מה מטריד אותו או משמח אותו, מה גורם להבעת הפנים שאני רואה על פניו, מה באמת מעסיק את תשומת לבו הפנימית. רציתי להיכנס לתוכם של אנשים.

כשהיה מדובר בחברים טובים, הייתי לפעמים מצמידה את המצח שלי למצח שלהם ומנסה לדמיין שאני עוברת דרך המסך הזה ונכנסת לתוך הראש שלהם, מרגישה איך זה לחיות בתוך העור שלהם, מה מתרחש שם.

כשלמדתי בשיעור תנ"ך בספר שמואל א' את הפסוק: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל: אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ, כִּי מְאַסְתִּיהוּ; כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם, כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וה' יִרְאֶה לַלֵּבָב", אמרתי לעצמי: זהו בדיוק. זה מה שרציתי, לא לראות את החיצוני, את מה שהעיניים מאפשרות לנו לראות ומסתירות מאיתנו את מה שבאמת חשוב. רציתי לראות ללבב, כמו ה'.

כמובן שזה הוביל להרבה שיחות נפש, שיחות על מהות, ובאופן כללי מה שהיום קוראים "חפירות".

אבל מהר מאד גיליתי שהדרך הכי טובה להיכנס לראש של אנשים אחרים, היא פשוט לקרוא ספרים. הסופר מגלה לי את כל מה שאי אפשר לראות, או שאנשים מסתירים בכוונה. מה באמת הם חושבים מאחורי המילים שלהם, מה הם מרגישים בתגובה למשהו שאמרו להם, או באופן כללי איך הם מתנהלים בתוך הגוף שלהם, לאורך החיים שלהם.

אז בלעתי ספרים בזה אחר זה, לומדת עוד ועוד אנשים, גומעת את הפסיכולוגיה של כל האנשים שעברו דרך חדרי הקטן, כמות עצומה של אנשים. ילדים, מבוגרים, בכל הגילאים, צבעים, מקצועות ותפקידים. כל מיני גווני אופי והתנהגויות, מחשבות ורצונות. ועברו בחדרי גם מכשפות ויצורי דמיון מופלאים ויצורים מכוכבים אחרים. או בני אדם שחיים בכוכבים אחרים, מסתגלים לתנאי החיים שם, והשוני משפיע על דרך המחשבה שלהם. יש סיפור מרתק של אסימוב "הלילה הגווע" בספר "מחר כפול תשע". ארבעה חברים נפגשים כעבור עשר שנים, שבהן כל אחד מהם בנה את הקריירה שלו בכוכב לכת אחר. כל אחד מהם התרגל להתנהל בעולם בעל חוקיות משלו, כוח כבידה אחר, אורך לילה ויום אחרים. החקירה הבלשית שמיועדת לגלות מי מהם ביצע את הפשע, מתבססת על הפסיכולוגיה של כל אחד מהם שנולדה במקום שבו בילה את עשר השנים האחרונות בחייו.

ואני תוהה, איך המקום שבו אני גדלה, הארץ, המדינה, העיר, הבית, השפיעו עלי?

שמי אירה יעקב, אני גרה בתל אביב ואוהבת לגור בה, יש לי שלוש בנות מקסימות ומיוחדות, עורכת דין במקצועי ואוהבת לקום בבוקר לעבודה. אני גם כותבת, ובכלל מאז ומתמיד המילים הן כלי העבודה שלי, כך במקצוע וכך גם בשעות הפנאי. אני מאד אוהבת לקרוא, ואוהבת לכתוב ולהמליץ על הספרים שקראתי. בבלוג הזה אספר לכם על ספרים שנהניתי לקרוא ולפעמים גם על אלה שלא כל כך.