זיכרונותיו של חתול נודד

 זיכרונותיו של חתול נודד – הירו אריקווה

הכורסא, 215 עמ'

זה ספר מושלם. תענוג לקרוא אותו. הוא כתוב טוב, הוא נוגע ללב, הוא מעורר שמחה, עצב, צחוק, מחשבה. פשוט כתוב כל כך יפה, כל כך טוב, עדין, ורגיש.

ננה החתול יוצא למסע ברחבי יפן כשהוא יושב במושב הקדמי לצד בעליו סטורו וצופה בנופים המרהיבים החולפים מבעד לחלון. הוא פוגש את החברים הותיקים של סטורו, הוא צופה בנופים שמעולם לא ראה בהיותו חתול רחוב עירוני ולאחר מכן חתול בית עירוני. המסע נמשך ואנו צופים בעולם האנושי ובטבע מבעד לעיניו של חתול חכם, סקרן, בעל חוש הומור, דעתן, ואוהב.

תיאורי הדמויות שנוגעות ללב באופיין בפגמיהן ובאנושיותן, תיאורי הנופים, מזג האוויר, הכול מבעד לעיניים סקרניות ולא שגרתיות, פשוט מייצרים מבט חדש על דברים לכאורה מוכרים, כמו הים או השלג.

זה מסע שממנו אף אחד לא ייצא כפי שנכנס אליו, לא סטורו, לא החתול, לא החברים שהוא פוגש, וגם לא אנחנו, הקוראים.

"בוא, נצא לדרך. זה המסע האחרון שלנו.

בוא נראה אינספור נופים מדהימים במסע האחרון הזה. בוא נחליט לחוות את כל הדברים המופלאים כאילו חיינו תלויים בזה."

את עמודים 162-163 בספר קראתי בהתפעמות אין-קץ אני לא רוצה לקלקל למי שיקרא ולכן לא אצטט דבר מהם.

הקושי עם ספר כל כך נפלא כזה הוא, שכל מילה שאכתוב עליו פשוט לא יכולה להעביר את התחושה שמקבלים בקריאתו. פשוט תהיו טובים לעצמכם ותקראו אותו.

 

 

 

קו-זמן

קו-זמן – מייקל קרייטון

הד ארצי הוצאה לאור, 472 עמ' (כולל ביבליוגרפיה)

 

מייקל קרייטון בוגר בית ספר לרפואה שלא עסק ברפואה אלא בכתיבה, אך בספריו ניתן לראות את ההבנה שלו ואת הרקע המדעי שלו. בין ספריו "זרע אנדרומדה", "פארק היורה", "שלטון הפחד" ו-"הלאה".

מדובר בספר מדע בדיוני ומותחן טכנולוגי.

קבוצה של היסטוריונים נכנסת לעולם של המאה ה-14 בצרפת הפאודלית, באמצעות טכנולוגיה חדישה המבוססת על מכניקת הקוואנטים.

זה לא מסע בזמן זה מסע בין יקומים.

התקופה – ימי הביניים, במלחמת מאה השנים בין אנגליה לצרפת (סכסוך בין אנגליה לצרפת, שהחל בשנת 1337 והגיע לסיום בשנת 1453. הסכסוך ארך מאה ושש עשרה שנים).

תקופת ימי הביניים נתפסת בדר"כ כמנוונת ואפלה, אך מוצגת כאן כתקופה דינמית של שינויים חברתיים, ביקוש ידע, הערכת ידע, ורמת האלימות בה נמוכה או קטלנית פחות מאשר כפי שהיא היום

קרייטון מייצר ספר שהוא בו בזמן מתח, פעולה, הגיגים על הזמן, על הקוואנטים, על אנושות ואנושיות, על העבר וההווה והעתיד, ורוקח הכול לספר מרתק וסוחף, שנקרא במהירות למרות אורכו.

תוך כדי קריאה מותחת כשהקורא רוצה לדעת מה יקרה הלאה ו"איך הם ייצאו מזה" מסיבוך נוסף שקבוצת ההיסטוריונים נתקלת בו, אנחנו מקבלים המון חומר למחשבה על מה זה אומר להיות בן אדם, על כך שדברים הם לעולם לא כל כך פשטניים כפי שעלולים להיראות על פני השטח, על משמעות זמן, מרחב, ועוד.

"עצם התפישה של מסע בזמן היא חסרת היגיון, מפני שהזמן לא זורם. האמונה שלנו שהזמן עובר היא פשוט טעות של מערכות העצבים שלנו, של איך שהדברים נראים לנו. במציאות הזמן לא עובר – אנחנו עוברים. הזמן עצמו לא משתנה. הוא פשוט קיים. לכן, העבר והעתיד הם לא מקומות שונים כמו שניו-יורק ופאריס הם מקומות שונים, ומאחר שהעבר איננו מקום, אי אפשר לנסוע אליו."

הסוגייה של מסע בזמן מעסיקה אותנו, והרבה ספרים וסרטים עוסקים בכך. היינו רוצים לחזור אחורה בזמן לתקן טעות שעשינו – כיון שאיננו מסכימים להבין שטעויות הן חלק מהחיים והן אלה שמקדמות אותנו, או לחזור אחורה כדי לתקן עוולה היסטורית עצומה, או שהיינו רוצים לנסוע לעתיד כדי לדעת מה יקרה, ולהיערך בהתאם (או לקנות כרטיס לוטו שעתיד לזכות בפרס הראשון).

התייחסות נוספת להיאחזות במחשבות על העבר או על העתיד אפשר למצוא בתורות רוחניות רבות שמתייחסות ל"כוחו של הרגע הזה", ובשיטות מדיטציה ומיינדפולנס שאומרות לך להתמקד בנשימה, בגוף, כדי להיות ברגע הזה ולא לנדוד עם המחשבות לאתמול ולמחר.

אבל, אומר לנו קרייטון בספר מפיו של מנהל חברת הטכנולוגיה שייצרה את האפשרות של מסע לעולמות אחרים, קו הזמן למעשה קובע הרבה ממה שאנחנו יכולים להיות או לעשות מבלי שאנחנו מודעים לכך בכלל:

"בן-עשרה אוכל ארוחת בוקר והולך לחנות לקנות את התקליטור האחרון של להקה חדשה. הנער חושב שהוא חי ברגע מודרני. אבל מי הגדיר מה זאת 'להקה'? מי הגדיר 'חנות'? מי הגדיר 'בן-עשרה''? או 'ארוחת בוקר'? ועוד לא התייחסנו לכל שאר הדברים, לכלל סביבתו החברתית של הנער – משפחה, בית-ספר, ביגוד, תחבורה וממשל.

אף אחד מהדברים האלה לא נקבע בהווה. רובם נקבעו לפני מאות שנים. חמש-מאות שנים, אלף שנים. הנער הזה יושב על ראש הר שהוא העבר וכלל אינו מבחין בזה. הוא נשלט בידי מה שאין הוא רואה, בידי הדברים שעליהם אין הוא חושב, בידי מה שאין הוא יודע. זאת מן כפייה המתקבלת ללא שאלה. אותו נער מטיל ספק בצורות אחרות של שליטה – בהגבלות מצד ההורים, במסרים מסחריים, בחוקי השלטון. אבל החוקים הבלתי נראים של העבר, שקובעים כמעט כל דבר בחייו, מתקבלים ללא שאלה. זה כוח אמיתי, כוח שאפשר לממש אותו ולהשתמש בו. מפני שכמו ההווה, גם העתיד נשלט בידי העבר. לכן אני אומר שהעתיד שייך לעבר."

אז אם אתם רוצים לקרוא ספר מותח, מרתק, וסוחף, ובו בזמן מעורר מחשבה, זה הספר בשבילכם.

על בסיס הספר נוצר סרט, אני מודה שלא צלחתי הרבה מעבר להתחלה שלו. המלצה שלי להעדיף את הספר.

ראו סקירה על הספר שלטון הפחד: https://pninatkria.blogspot.com/2024/06/blog-post.html

 

  

לחוץ חתונה

 לחוץ חתונה – עומר ברק

מודן, 336 עמ'

 

אדם חולם להתחתן. זה אולי לא מה שמצופה מגבר צעיר בן 30 לחלום עליו, אבל זה מה שיש. חברתו הטובה של אדם, ירדן מחפשת נושא מיוחד לכתבה, וכשאדם נפרד מחברתו האחרונה נולד נושא לכתבה. אדם לא רוצה לצאת לדייטים, הוא רוצה לפגוש מישהי, תוך כלום זמן להתאהב בה, לדעת שהיא האישה של החיים שלו, להתחתן איתה, וזהו. אבל ירדן רואה כאן הזדמנות לכתבה והיא לא תשחרר..

ובכן, תוך 30 יום עד שימלאו לאדם שלושים, ירדן תארגן לו דייטים עד שהוא יפגוש את האחת, ויתחתן איתה תוך אותו חודש. זו תהיה הכתבה שהיא  מחפשת, וזו תהיה ההזדמנות שלו להתאהב ולהתחתן. נשמע מוטרף כמובן, ומצד שני.. מה מצד שני?

כיון שאדם הוא מי שהוא, הרבה דברים יכולים להשתבש בדרך, וזה מצחיק ובו בזמן עצוב בדיוק כמו שזה נשמע.

כל מי שצפה בקומדיות רומנטיות עם ג'וליה רוברטס יודע שהזמן הוא לא פקטור להתאהב.

כל מי שחי את החיים האלה יודע שהזמן הוא פקטור אכזרי בקטע של למצוא את האחת או האחד.

במיוחד בעולם של אפליקציות, בעולם של סופרמרקט עצום של אפשרויות ואנשים שהתרגלו שכשהם עם מישהו/י הם מפספסים באותו זמן המון פוטנציאלים אחרים.

זה מצחיק, זה שנון, זה נוגע ללב, וזה נקרא בשטף.

וזה לא מצחיק בקטע שטוח, כי יש כאן חיפוש אחרי משהו שהוא אמיתי. מה באמת מבדיל בין בחורה אחת לבין עשרות אחרות שאדם ייצא איתן באותו חודש, מה יגרום לה להיות "האחת" בשבילו? מה הדבר שגורם לכך שמישהו נכנס לנו ללב, לפעמים אף בלי שהרגשנו, והוא מתנחל שם בהתיישבות קבע?

אלא, שכפי שאדם לומד בתוך התהליך, כדי להתאהב במישהם אחרים, כדי שהמישהם האחרים יתאהבו בנו, אנחנו צריכים קודם להתאהב בעצמנו, להאמין בעצמנו ולבטוח במי שאנחנו.

אז זה ספר כייפי, מצחיק, שנקרא בשטף וגם חכם. מה עוד צריך לכמה שעות של תענוג?

זהו ספרו הראשון של עומר ברק, שפורסם בשנת 2017 ועובד לסרט בשנת 2021. מאז הוציא עוד שני ספרים.

אקסלרוד

 אקסלרוד – שחר אריאל

הוצאת מ.מזרחי, 339 עמ'

 

את הספר הזה קראתי מהר, וממש נמנעתי מ"לבלוע" אותו עוד יותר מהר למרות שהוא מותח, מסקרן, שונה ויוצא דופן, פשוט כי לא רציתי לסיים אותו מהר מדי.

זהו ספר המוגדר בכריכה האחורית כ"ספר עתידני, המתרחש בעתיד הקרוב הנראה לעין". אני מאמצת את ההגדרה הזו. זה אכן ספר שמעורר מחשבה על המציאות בימינו.

יעקב אקסלרוד הוא בלש במשטרה, ש"נשרף" לפני כעשר שנים בחקירה מסוימת ומאז הוא מדשדש בשולי הקריירה שלו. באופן מפתיע דווקא הוא נקרא לנהל חקירת רצח סדרתי חריגה ומוזרה, כשמצוותת לו עוזרת שהיא בלשית חדשה במקרה החקירה הראשון שלה, מרים מגיאר.

ביום הקצר ביותר בשנה מנהלים יעקב ומרים את החקירה, מנסים להצליח להגיע אל הרוצחים בכל פעם לפני הרצח הבא ברשימה שלהם, ותוך כדי כך הם נתקלים במכשולים, או מעקפים, או הסחות דעת שמובילות לשבילי חקירה צדדיים שאינם קשורים, או אולי כן קשורים? לחקירת הרצח הסדרתי.

יש כאן כמובן את המוטיבים הבסיסיים של ספר חקירה בלשית, לרבות הבלש העייף והמרופט (והבודד) ששותה יותר מדי ויסקי משחק פוקר דרך המחשב וישן על הספה בסלון. אבל אם חשבתם שזהו ספר בלשים שגרתי, תחשבו שוב.

יש כאן מתח מובנה בין האנושי לעל-טבעי, תוך שילוב של מוטיבים מהמיסטיקה היהודית קבלית. אין ספוילר כי זה נודע לנו ממש בהתחלת הספר, הרוצחים הסדרתיים הם מלאכים. מדוע מלאכים מסתובבים עם רשימת חיסול ומדוע בכלל מלאכים נשלחים לחסל אנשים?

וגם אם נניח שהקורבנות הם לא אנשים תמימים וישרי דרך, מדוע דווקא את אותם עשרה שברשימה?

מה יודעים המלאכים על המשימות שלהם, מה הם יודעים או לא יודעים מעבר לרשימה ולמשימה?

מדוע הם מחכים כל הזמן שאקסלרוד ייזכר במשהו?

האם יש קשר בין החקירה הנוכחית לחקירה הקודמת שהוא ניהל?

וכמה עמוק מגיעה השחיתות?

הספר כתוב כמו תסריט, הדיאלוגים נכתבים עם שם הדובר ונקודתיים, ובסוף כל פרק מקבלים "קאט".

זה מאפשר או מעורר תהליך מאוד מזורז של הפעלת הדימיון ממש לראות בעיני רוחנו את מה שאנו קוראים.

זה ספר שבעצם מדבר על בחירות שאדם עושה בחייו, על הערכים שלאורם הוא מתקיים, על הסדר החברתי הלא לגמרי תקין (שקיים גם בעולמנו שלנו..), וכל זה בעטיפה של ספר מתח מרתק עם רפרנס לעולמות תוכן מרתקים.

 

גנבת הספרים

 גנבת הספרים – מרקוס זוסאק

אופוס, 488 עמ'

 

השנה 1939, גרמניה הנאצית. זהו סיפור על ילדה קטנה, ליזל, שחיה עם משפחה אומנת לאחר שהוריה נלקחו למחנה ריכוז. הם דווקא לא היו יהודים אלא קומוניסטים. אבל כן יש יהודים בסיפור, מן הסתם, אחד מהם מוחבא על ידי ההורים המאמצים במרתף הבית, תוך סיכון משמעותי לכולם.

אני אקדים את המאוחר ואגיד שזה ספר נהדר. הוא כתוב טוב, הוא שונה, הוא מלא בתוכן ומעורר מחשבה, והקריאה בו סוחפת, שזה לא דבר של מה בכך לומר על ספר של כמעט 500 עמודים, ועל תקופה כל כך רעה בהיסטוריה.

הספר רחב היריעה מסופר על ידי המוות, שבניגוד למה שמקובל לחשוב, הוא דווקא רגיש ומלא חמלה, שואל את עצמו שאלות על בני האדם, ודי לא מרוצה מהעבודה שלו (רק שיש לו בוס קשוח..). למעשה נדמה שבתקופה החשוכה הזו בהיסטוריה ובמדינה המסוימת הזו, כל החמלה כמעט נמצאת דווקא אצל המוות, כפי שניתן לראות כבר בעמוד השני שבו הוא מספר לנו:

"יכולתי להציג את עצמי כראוי, אבל זה לא ממש נחוץ. תכירו אותי די טוב ודי בקרוב על פי קשת רחבה של משתנים. די לומר שבזמן כלשהו אעמוד מעליכם בחביבות רבה ככל האפשר. נשמתכם תהיה בזרועותיי. צבע ייתלה על כתפיי. אשא אתכם משם מעדנות."

הספר תפס אותי ממש מההתחלה, בעמוד הראשון, כשהוא מספר לנו בלי כחל ושרק:

הנה עובדה קטנה

אתם תמותו.

שזה משהו שאנחנו בדר"כ יודעים בראש אבל די מדחיקים ברגש. למרות שאם היינו לוקחים את העובדה הזו ללב, אולי היינו משקיעים יותר אנרגיה ומאמץ להיות בני אדם טובים יותר?

השלב השני שהספר תפס לי את הלב, הוא בעמ' 25 כשהמוות מתאר איך ליזל הילדה תהתה "מתי בדיוק החלו הספרים והמילים לומר לה לא סתם משהו, כי אם הכול. האם כשעיניה נחו בראשונה על החדר ובו מדפים ועוד מדפים מלאים בספרים?"

מי שמכיר אותי יודע שספרים הוא האהבה הראשונה שלי בחיים, כמעט מאז שנולדתי, והכי עקבית (טוב נו הבנות שלי נולדו הרבה אחרי זה חח)

אז הספר הוא גם על זה, על האהבה לספרים, למילה הכתובה. אחד הספרים שהגיעו לידיה של ליזל הקטנה, נכתב על ידי היהודי שמסתתר במרתף של הנס ורוזה הוברמן. אנשים שהכי לא תתארו לעצמכם שיחביאו יהודי במרתף תוך סיכון לחייהם, ומצד שני הכי כן תתארו.

מקס כתב את הספר שלו עבור ליזל על הדפים של "מיין קאמפף" שהוא צבע בצבע לבן כדי שיוכל לכתוב ולצייר על גביהם.

הספר מצליח להאיר פן שפחות מובלט בישראל, של עד כמה לא היה פשוט בגרמניה הנאצית, להיות גרמני שלא רוצה להיות נאצי. שילמו על זה מחירים כבדים, כולל בעצם החיים.

הפרק שבו מסופר על צעדת המוות של היהודים דרך הכפר שבו ליזל מתגוררת אל דכאו, הוא פרק כואב, צורב, שורף, כמעט בלתי ניתן לשאת אותו. למרות שהכול מתואר בניסוח הרגיש הזהיר.

"פניהם הסובלות של אנשים ונשים מרוקנים הושטו אליהם, מתחננים, לאו דווקא לעזרה – הם כבר היו מעבר לכך – אלא להסבר. רק משהו שידכא את הבלבול הזה."

הצורך הנואש בהסבר לרוע האפל שתוקף אנשים שלא עשו כלום פרט לעצם היותם. הצורך הנואש בהסבר שיעשה לנו סדר בראש ובלב למה קורים לנו דברים איומים.

 

 

 

הדברים הראשונים

 הדברים הראשונים – ברונו ויירה אמרל

ספרית פועלים, 297 עמ'

 

הספר נפתח בציטוט של צ'ארלס פלגרינו מתוך "הרכבת האחרונה מהירושימה":

"בכל רחבי הירושימה, על הקירות והבניינים שנשארו על תילם, השתמרו צלליות של בני אדם ושל חפצים. כל הצלליות בכיוון מקור האור. התמונות נוצרו כמו סימן השעון על פרק היד אחרי יום של שמש בחוף הים."

ברונו חוזר לשכונת ילדותו, אמליה, בפאתי ליסבון, לאחר שנפרד מבת זוגו והוא מובטל. מדובר בשכונה של מהגרים, אנשים קשי יום. שהחלום שלהם, מן הסתם, הוא להצליח לצאת מהשכונה, והכישלון מן הסתם מחזיר אותם לשם, כפי שהחזיר את ברונו.

ברונו עורך מסע בשכונה, מסע שהוא פיזי ותרבותי, שהוא גם מסע בזמן אל העבר, ובמסגרתו הוא מעלה מתהומות השכחה אנשים שחיו והסתובבו בשכונה, והיום הם צלליות בתוך הזיכרון של המעטים שעוד זוכרים אותם.

הספר ערוך בשפת המקור לפי א' ב' של שמות האנשים או הנושאים שעליהם מדובר, בפרקים קצרים, ולעתים קצרצרים. והוא מהווה אוסף של פרטים ופרטי חיים שמקימים לתחייה שכונה עם הנשימות יום יומיות שלה.

זה עצוב כמו שסיפור על שכונה שכוחת-אל, ואנשים שאף אחד לא מרגיש צורך לזכור, יכול להיות עצוב. וזה אומר משהו חריף וחזק על בני האדם, על המקומות שבני האדם יוצרים, ועל השמחה והעצב שבני האדם חווים בתוך נסיבות חייהם, קשות או קלות ככל שיהיו.

אני אסיים בציטוט קצר על אווה Eva:

"הדעיכה – אולי יש מילה עדינה יותר – מספרת סיפור שאינו רק סיפורה של אווה ואינו גדול כמו סיפורה של שכונת אמליה; זהו סיפור של פיסת חיים, בין הפסגה לשפל, כאילו הלכה אווה והתפוררה מול עינינו, וכאילו כל תועלתה של הפיסה היא להדגים עד כמה העסקים תלויים על בלימה, עד כמה הנסיבות בנות חלוף, עד כמה בני האדם שבירים."

ברונו ויירה אָמָרָל הוא סופר פורטוגלי יליד 1978. ספרו הדברים הראשונים משנת 2013 הוא ספר הביכורים שלו עליו זכה בארבעה פרסים, ביניהם פרס סאראמאגו היוקרתי.

שדכנות למתחילים

 שדכנות למתחילים – מדי דוסון

ידיעות ספרים, 391 עמ'

 

ספר נהדר. למרות שרק ינואר אני די בטוחה שזה אחד הספרים היותר טובים שקראתי השנה (2025, כן?). יש כאלה שיקראו לו "רומן רומנטי". זה לא. זה גם. יש כאלה שיתלהבו מההיבטים הניו אייג'יים של הדודה הזקנה והחכמה והמכשפה שמדברת עם היקום. יש כאלה שפחות. זה לא זה, זה גם. בספר הזה הכול משולב בצורה אינטליגנטית ונעימה.

רגע לפני שמארני מק'גרו נישאת לגבר חלומותיה היא פוגשת את דודתו הססגונית בליקס הולידיי, והכול משתנה.

בין היתר, בליקס מורישה לה את בניין המגורים בברוקלין שבו מתגוררים כל "הפרויקטים הלא גמורים שלה", ויש לירושה הזו תנאים. מארני צריכה לגור שם שלושה חודשים. היא עושה את זה במטרה למכור את הבניין ולחזור לחיים החדשים שהיא מתכננת לעצמה אחרי הגירושים מגבר חלומותיה, ליד המשפחה שלה בפלורידה ביחד עם הארוס החדש שלה. האם זה יקרה?

זה כתוב פשוט נפלא. התרגום של דנה טל נהדר.

ככה מספרת בליקס על איך שמתחיל הקשר המיוחד בין מארני לבליקס: "פאו! מצדו השני של החדר עיניה פוגשות את עיני ואני נשבעת שמשהו עובר כהרף עין ממנה אלי. התכוונתי לקום ממקום מושבי בספה הזוגית אבל עכשיו אני נופלת לאחור ושוקעת בחזרה, עוצמת את העיניים ומוחצת לעצמי את האצבעות. אני מכירה אותה. אלוהים אדירים, אני ממש מרגישה שאני מכירה אותה.".

בקצרה, מה שקורה בספר הוא מה שעובר על בליקס מהרגע שהיא נמצאת במסיבה שבה היא פוגשת את מארני, לאורך הספר אנו למדים להכיר את הדמות המיוחדת, הצבעונית, האותנטית, הקוסמת הגדולה, ומה שעובר על מארני מהרגע שבו אנו פוגשים אותה על פני שברונות הלב שלה ועד שהיא מגלה את "החיים הגדולים" שבליקס צפתה לה, "חיים שנובעים משירת הלב, חיים גדולים, מכילים ומלאי אהבה", את האיכויות והיכולות המיוחדות שלה ואת איך שהחיים שלה יכולים להיות נהדרים.

אני חושבת שאין צורך לספר יותר מדי "על" הספר, על מה שקורה בו. אני פשוט אצטט שתי פסקאות קטנות ונפלאות כדי לעורר את התאבון לקרוא אותו.

אני אציין שקראתי אותו יותר לאט ממה שרציתי, פשוט כי רציתי שהוא לא ייגמר.

"החיים לא יכולים להיות מרתקים כל הזמן".
"אוי חמודה. החיים שלי כן. אם הם נהיים משעממים למשך יותר משבועיים אני עושה התאמות. וזה השתלם לי כי עכשיו אני חיה עם האונדי, שהוא דייג לובסטרים, והעניין איתו הוא שהוא יכול לדבר איתי במשך ארבעה ימים רצוף בלי להפסיק על לובסטרים ועל השריון שלהם ועל הסוגים השונים של הגאות ועל השמים ושום דבר שהוא אומר לא יעשמם אותי לעולם כי השפה שהאונדי באמת מדבר בה היא כולה אהבה וחיים ומוות והערכה והכרת תודה ורגעים מצחיקים."

 

והנה עוד ציטוט קטן:

"הוא אומר, "אתה צריך פשוט להמשיך לנסות. זה מה שאתה יכול לעשות."

"אבל מה אם אוזל לך הזמן?"

"חמודה, לכולנו אוזל הזמן. ועם זאת" – הוא מנמיך את קולו כאילו הוא עומד להגיד משהו משמעותי – "יש לנו גם את כל הזמן שבעולם".

 

ואם אחרי זה אתם לא מתנפלים על הספרייה העירונית או על חנות הספרים הקרובה כדי להשיג את הספר הזה, אז, נו, טוב. אז לא.