אף אחד מאיתנו לא יחזור – שרלוט דלבו
עם
עובד, 439 עמ' כולל שני נספחים.
.webp)
איך
מסבירים את הבלתי נתפס. את הבלתי ניתן להבנה. את מה שבלתי ניתן להסכים לחשוב עליו?
את מה שהרגש פשוט מנסה לדחוק מעליו ולא לחוש אותו?
שרלוט
דלבו צרפתיה (לא יהודיה) חברה במחתרת הצרפתית הרזיסטאנס, נעצרה ונשלחה לאושוויץ.
היא שרדה במחנה זה במשך שנה שלמה, ואז הועברה למחנה אחר משם שוחררה ב- 1945.
הטרילוגיה
"אושוויץ ואחרי" כוללת את "אף אחד מאיתנו לא יחזור" – שם הספר
הראשון שבתרגום העברי ניתן לכל הטרילוגיה, "ידיעה חסרת תועלת"
ו-"מידת ימינו".
קראתי
הרבה "ספרי שואה" בחיי. אבל כזה לא קראתי.
בין היתר, מה שבלתי נתפס, כשקוראים את
זה, כשהיא מספרת על ה"חיים" במחנה, אם אפשר לקרוא לזה חיים, זה איך בכלל
אפשר לשרוד את הזוועה הזו, ומהצד השני איך אנשים יכולים להגיע לרמת רוע מזוויעה
שכזו. בכל פעם מחדש, אני פשוט נדהמת. איך זה ייתכן. זה לא משהו שאפשר להבין.
זה כתוב כל כך טוב, אבל הזוועה חודרת
מתחת לעור. ויש קטעים כל כך ליריים. זה כתוב טוב ומטריד ומחריד.
הספר כתוב כל כך טוב, אם כי טוב זו
מילה לא שייכת בהקשר של הנורא המתואר בו. קשה לקרוא, ואני התמודדתי עם הספר הזה הרבה
זמן, מעל לחודשיים, קראתי קצת ועזבתי לטובת ספר יותר אופטימי. אבל החלטתי להמשיך.
שאלתי את עצמי למה זה חשוב. ואני הבנתי למה. זה חשוב לקרוא כי חשוב לדעת שבני אדם
יכולים, או ליתר דיוק עלולים, להגיע לשפל חסר תקדים של רוע, של חוסר אנושיות, של
אטימות הלב וצריך לדעת להיזהר. צריך לדעת, שלא מספיק שאדם אוחז בתרבות כדי להינצל
מחוסר אנושיות. וצריך גם לדעת שבשום מקרה אסור לאבד את התקווה.
חשבנו שזה היה אירוע חד פעמי, אבל
אוקטובר הראה לנו שלא. ויודעים מה, זה לא רק אנחנו, בכל העולם בני אדם עושים דברים
איומים לבני אדם אחרים ואני ממש מקווה שיגיעו ימים טובים יותר. שהאנושות תצליח
להיות טובה יותר.
אחד הספרים היותר מעמיקים בנבכי הנשמה
של שבויי אושוויץ. ודי בטוח שזה לא הזמן הכי מדהים לקרוא על זה עכשיו אבל אני לא
יכולה שלא. ותיראו איך היא כותבת. זה אין לתאר. ״נוכחתי בגודל ממדיו של הבלתי ניתן
לביטוי״.
״הדמיון הוא הפינוק הראשון של גוף
המקבל די והותר מזון… בני אדם לא חלמו באושוויץ…״
בני
אדם באושוויץ איבדו את הדמיון, את התקווה, את החלומות. כי חלומות ותקווה הורגים
כשאת באושוויץ.
זה פשוט נורא שבני אדם מסוגלים לעולל
זאת לנפש האדם, לשבור ולפרק את כל מה שמרכיב תחושת זהות וזיכרון ואמון בבני אדם. על
כל הזוועות שמתוארות בספר התגובה הרגשית שלי היתה של התאבנות מרוב אימה, אבל איך
חוזרים משם? ללמוד לאהוב קפה שאהבת פעם, "קודם". ללמוד לא לאכול עלי
כרוב רקובים, איך להגיב לפזרנות של פירורים על השולחן.
לפי העדות של דלבו, הן מעולם לא באמת
חזרו ליקום של החיים הרגילים.
קשה
לשאת את האימה הזו, ואת ההבנה שאלה שחזרו, לא באמת חזרו. גם מבחינה פיזית, השנים
במחנה ההשמדה השמידו את בסיס הבריאות של הגוף, אך גם מבחינה נפשית. העדויות שדלבו
אוספת בחלק האחרון בטרילוגיה מאד מאד מעציבות. אם חשבנו שהרוח האנושית מתגברת על
הכול, ואנשים חוזרים לחיים, זה לא בדיוק כך. כאשר שוברים את רוח האדם באופן כל כך
יסודי ומאורגן, זה שבור, ובניגוד לכלים היפנים בשיטת הקינצוגי, לא תמיד אפשר
להדביק בחזרה.
"זה שנדרש מאיתנו כוח רצון על-אנושי כדי להחזיר מעמד ולחזור,
את זה כולם יודעים, אבל לאף אחד אין מושג כמה כוח רצון נדרש מאיתנו עם שובנו כדי
להתחיל שוב לחיות."
שמעו
אתם חייבים לקרוא את הספר הזה. לא יוצאים ממנו כמו שנכנסים אליו!
מתוך שיר שנקרא תפילה אל האנשים החיים
כדי לסלוח להם על שהם חיים:
