גן המכתבים

 גן המכתבים – אליסון ריצ'מן

ידיעות ספרים, 381 עמ'

 

את הספר הזה קראתי בזמן של אזעקות והתרעות, כספר מפלט (אסקפיזם). זאת, כי בכריכה האחורית היה כתוב: "רומן מרגש זה מתאר בכישרון את נופיה של איטליה ואת תרבותה..." איזה כייף, חשבתי לעצמי. איטליה, יין, תרבות... הסתבר שקצת דילגתי על ההמשך של המשפט שאמר "לצד תיאורי גבורה והקרבה בזמן המלחמה" וגם את העובדה שמדובר במישהי שבורחת מהגרמנים עם מסמכים מזויפים.

ובכן, זהו סיפור על אישה צעירה, לא יהודיה, באיטליה של הפשיזם של מוסוליני שנאלצת להתחבא ולברוח כשהגרמנים כובשים את איטליה, בשל פעילותה במחתרת ההתנגדות לפשיזם ולנאציזם.

אלודי צ'לנית מחוננת בת למורה למוזיקה ומוזיקאי מחונן בעצמו, חיה לה בוורונה היפה חיים נעימים כסטודנטית למוזיקה, עד שהפשיזם באיטליה (נוער "החולצות השחורות" של מוסוליני) מגיע לפתח ביתה. אביה של אלודי נאסר בשל כך שהשמיע בקול רם בפטיפון את נאבוקו של ורדי בזמן שלמטה השתוללו נערי הנוער הפשיסטי. כשהוא חוזר הביתה אחרי מסכת עינויים הכול משתנה. ואלודי מצטרפת למחתרת.

הספר נע בין שלושה צירי זמן.

אוקטובר 1943 אלודי מגיעה לפורטופינו ופוגשת את אנג'לו, רופא הכפר שמציל אותה ונותן לה מחסה. תהליך איטי ועדין של יצירת מערכת יחסים של אמון והקשבה.

אפריל – ספטמבר 1943 ורונה, משפחתה של אלודי, התהפוכות באיטליה, חנות ספרים ואהבה גדולה וקצרה.

אפריל 1934 – פורטופינו, אנו למדים על חייו של אנג'לו.

שלושת צירי הזמן מתאחדים כאשר בהווה (כלומר פורטופינו באוקטובר 1943) אנג'לו ואלודי לומדים לאט זה את העבר של זו את הכאב העמוק שצרב את נפשם, ומייצרים מערכת של ריפוי.

זה ספר עדין, רגיש, ואכן כפי שכתוב בביקורת המצוטטת בגב הספר, בהחלט סוחף. הנופים של איטליה משקפים את נופי הנפש של הדמויות, המוזיקה שזורה לאורך הספר ולמעשה ניתן לראות בה עוד 'דמות' בשלל הדמויות שאנו פוגשים בסיפור. דמות מרכזית וחשובה.

"איך בכלל שומעים מוזיקה? האם היא מקצב של שפה ללא מילים? צופן שאין לו תרגום? אלודי שומעת את התווים בתוך ראשה כמו תנודות מים. הם מתחילים באדווה חרישית. גם בצבעים היא שומעת את התווים. שטף דיו כחול חיוור או לובן אבן בוהקת. נרגע לעתים ואז מתגבר. פעימות ארוכות ומחוברות החודרות אליה בערוץ שונה לגמרי. לא דרך הראש, אלא מבעד לחלל העמוק ביותר של בטנה."

 

שנה ליד הים

 שנה ליד הים – ג'ואן אנדרסון

מודן, 180 עמ'

 

זהו ספר מז'אנר האישה שעוזבת את החיים המוכרים והידועים והשוחקים שלה, ויוצאת למסע גילוי עצמי.

אנדרסון מכנה את עצמה "אישה לא גמורה".

הוויתור על הרצון להיות מושלמת, וההשלמה עם היותך אדם לא גמור, הוא צעד משמעותי בתהליך של קבלה עצמית ושל שחרור מהמגבלות של המאמץ להיות לא פרומה, של ההשלמה עם מחזורי הגאות והשפל שבנפש.

אנדרסון מאוד כנה. עם גופה הלא מושלם, עם הבדידות שאופפת אותה, עם הרגשות הלא מאוד חיוביים שלה כלפי עצמה, החיים שלה, בעלה וכל השאר. עם העובדה שהיא בעצם 'תקועה' כל החיים שלה, לא מגשימה את עצמה.

כך היא מגיעה לבית בקייפ קוד, חוף סתווי, עשב דיונות, מגדלור. ביצה, סערות, כלבי ים. בדידות. ואז הדברים מתחילים להשתנות. כמעט בלית ברירה - צריך לצאת מהבית לקנות מצרכים, צריך למצוא עבודה כי כסף נגמר.. ופתאום אנדרסון מגלה את עצמה עושה דברים שמעולם לא חשבה שהיא תעשה. היא מגלה בתוך עצמה את הצד הפראי, הגשמי, הספונטני, הבלתי מתנצל. היא יוצרת קשרים חדשים, עם אנשים אחרים ועם עצמה. היא תסיים את השנה הזו אחרת לגמרי ממה שהתחילה.

זה ספר קטן, 180 עמודים סך הכול, אבל כל כך מלא בתוכן, תענוג לקרוא ולחוות יחד איתה את המסע שהיא עוברת. בניגוד ל"לאכול להתפלל לאהוב", ספר מאותו הז'אנר והרבה יותר מוכר (סרט עם ג'וליה רוברטס מן הסתם עושה את זה), כאן הכנות זורמת בין הדפים בבהירות, וגורמת לי להאמין לאנדרסון בכל רגע ורגע.

המקום הנכון

המקום הנכון – ד"ר קן רובינסון

כתר, 294 עמ'

 

"המקום הנכון" הוא זה שבו הכישרון הטבעי של האדם נפגש עם ההתלהבות והלהט. זה העיסוק שבו הזמן לא מורגש, והאדם ממוקד, מלא חיוניות ושקוע בעשייה שמלהיבה אותו. זה יכול להיות אמנות, מוזיקה, מדע, ספורט, ניהול עסק, אקדמיה, עריכת דין או כלכלה. אבל זה המקום שהוא נכון לכל אדם ספציפית.

אז זה ספר עיון, אבל הכי לא יבשושי שאפשר. לד"ר רובינסון הומור מעודן ושנון, ולמצוא את עצמי צוחקת בקול במהלך קריאת ספר עיון, היא חוויה בהחלט לא שכיחה ומאוד מרעננת.

הנה דוגמא אחת. רובינסון הינו אנגלי מליברפול שעבר עם משפחתו לגור בארה"ב. וכך נתקלו הילדים בנושאי היסטוריה שהם לא למדו מעולם באנגליה, כגון היסטוריה של ארצות הברית. "אנו האנגלים כמעט איננו מלמדים היסטוריה של ארצות הברית. מדיניותה של מערכת החינוך שלנו היא להסתיר את הפרק העגום הזה, ולהדחיק אותו ככל האפשר. אלא שמשפחתי ואני הגענו לארצות הברית ארבעה ימים לפני יום העצמאות, ונאלצנו לצפות בסובבים אותנו, שחגגו את סילוקם של הבריטים מארצם. כיום, מאחר שאנו חיים כאן כבר כמה שנים ויודעים מה צפוי לנו, אנחנו נוטים להסתגר בבית ביום הזה, להגיף את התריסים ולעלעל בתצלומים ישנים של המלכה."

רובינסון מראה לנו כיצד מציאת המקום הנכון נתקלת במחסומים של הרגלים, תבניות חשיבה, של מה שנראה לנו מובן מאליו בכל הנוגע ליכולות שלנו ושל אחרים, או מתוך הניסיון של הורים לכפות על ילדיהם את מה שלדעת ההורים יהיה יותר טוב עבורם (דוגמא הכי מזעזעת היא ההורים של פאולו קואלו שאישפזו את בנם במוסד לחולי נפש כיון שהיה לו רעיון 'הרסני' להיות סופר, בעוד שהם סברו שעתידו האמיתי טמון בעריכת דין). ולחלופין סיפורים של אנשים שהצליחו מאוד כיון שהוריהם היו פתוחים לקבל את הכיוונים והאיפיונים של ילדיהם.

הספר רצוף בסיפורים אישיים של דמויות שבחלקן ידועות ומפורסמות (מג ראיין, מיק פליטווד, פול מקארטני, ועוד ועוד).

אז זה ספר על מציאת המקום הנכון, וגם על חינוך נכון (רובינסון קוטל במרץ את מערכת החינוך אשר למעשה מבוססת על מה שנדרש בתקופת המהפכה התעשייתית ולא מותאמת למציאות של ימינו).

רובינסון מוסיף ומאיר את האפשרויות הטמונות גם ב"גיל העמידה השני", המספק הזדמנויות נוספות להפיק דברים נוספים מהחיים. וכך הוא כותב:

"חייהם של בני אדם הם אורגניים ומחזוריים. יכולות שונות מתבטאות באופן בולט יותר בתקופות שונות בחיינו. לכן יש לנו הזדמנויות רבות לצמיחה מחודשת ולהתפתחות, הזדמנויות רבות להחיות יכולות רדומות."

אמא שלי החלה לעסוק באמנות לאחר פרישתה מהעבודה, והתגלתה כציירת מוכשרת, פסלת מעניינת וצלמת בעלת עין בוחנת.

רובינסון איננו ממליץ לעזוב את מקום העבודה ולהתמסר להגשמת חלום. לא בהכרח. כדי להיות במקום הנכון אין צורך לזנוח כל תחום אחר ולהתמסר רק לעיסוק האהוב עלינו. אפשר להתפרנס מעיסוק אחד ולמצוא זמן ומקום לעסוק גם בתחום האהוב עליך. עיסוקי פנאי יכולים להביא איזון נכון לחיים, וההימצאות במקום הנכון גם אם רק בחלק מהזמן, יכול להביא עושר ואיזון חדשים לחיים.

אז העיקר או התמצית היא למצוא את מה שמעורר בנו השראה, ולעסוק בו, כעיסוק מרכזי או כעיסוק פנאי, להתמלא בהתלהבות והשראה, כיון שהחלקים השונים בחיינו שלובים ומשתזרים זה בזה, כך שמה שממלא אותנו בהתלהבות משרה ומשפיע על כל תחומי חיינו.

בספר "איקיגאי" - הסוד היפני לחיים ארוכים ומאושרים, מספרים הקטור גרסיה ופרנססק מיראייס, כי לכל אדם יש איקיגאי, "סיבת הקיום", שהוא הסיבה לכך שאנו קמים בבוקר. זהו העיסוק שמעניק לחיינו סיפוק, אושר ומשמעות. וזו הסיבה לאריכות הימים בבריאות טובה של היפנים במיוחד באי אוקינאווה שהינו אחד מחמשת "האזורים הכחולים" שזוהו על ידי דן בוטנר בספרו בשם זה, כאזורים שבהם נהנים התושבים מאריכות ימים ואיכות חיים. המחברים מקבילים את הגישה של איקיגאי לגישת הלוגותרפיה (ויקטור פראנקל) אשר מסייעת לאדם למצוא סיבות לחיות.

ובכן, איקיגאי, לוגותרפיה או "המקום הנכון", העיקר שתמצאו סיבה טובה (לפחות אחת) לחיות, ולחיות טוב, עם הרבה אהבה, שמחה וסיפוק.

 

  

לאכול להתפלל לאהוב

 לאכול להתפלל לאהוב – אליזבת גילברט

זמורה ביתן, 399 עמ'

אליזבת כותבת על שנת הפלאות שלה אחרי גירושים קשים, דיכאון קשה ורומן לא מוצלח, מוותרת על הבית היפה בפרוורים והקריירה הפורחת שלה, מתפטרת מהעבודה (אבל מקבלת תמלוגים כדי לכתוב על ההתנסות שלה בשנה הזו), ויוצאת לגלות את עצמה בשלושה מקומות בעולם. איטליה, הודו ואינדונזיה.

ספר בסדרת הספרים של נשים שיוצאות לחופשי מנישואים לא מאושרים ומוצאות מקום או מקומות שבהם הן יכולות לגלות את עצמן, ולגלות בעצמן כישורים, יכולות, ורצונות חדשים.

בביקורות שבכריכה האחורית נכתב על הספר שהוא "תערובת קטלנית של חוכמה, הומור וכוח חיות" וגם שזה "מסע גדוש תובנות, חלומות וצירופי מקרים מופלאים".

אז ככה. אני חלוקה בדעתי לגבי הספר. אבל, ככה. נהניתי מהספר אבל גם התעצבנתי ממנו. אני מכירה בכך שיתכן שהוא לא הגיע אלי בזמן הנכון לו, עבורי.

הספר כתוב טוב, וגילברט משלבת יפה בין הסיפור שלה בתוך המקומות שבהם היא מסתובבת, לבין קצת היסטוריה, גיאוגרפיה, רוח ומאכלים, כך שאנו למדים משהו על המקומות האלה.

אבל כל הזמן היתה לי הרגשה שהיא "מתבכיינת", שמדובר באישה לבנה, פריבילגית, שיכולה להרשות לעצמה כלכלית את המסעות חובקי עולם לגלות את עצמה, ושבכל מקום בצירוף מקרים מופלא (כפי שאמרה הביקורת של לוס אנג'לס טיימס), היא פוגשת אנשים, ונוצרת "חבורה" ונוצרות חברויות שמקדמות אותה מאוד (ואז היא בוכה בערב בדירה שבה היא גרה על הבדידות שלה).

על בסיס הספר הזה עשו סרט וג'וליה רוברטס הנהדרת עושה את מה שהיא יודעת לעשות, ועם זאת אין ספק שהספר יותר מתעמק, חושף ומעורר מחשבה מאשר הסרט.

אני כן ממליצה על הספר למי שמחזיקה בו וחשה שהוא מדבר אליה, או למי שצריכה לטוס או לנסוע שעה בתחבורה ציבורית וזה ספר נהדר לנסיעות.

 

סחרור

סחרור – רוברט צ'רלס וילסון

הוצאת גרף, 494 עמ'

 

מה תעשו כשיתברר שמשהו בסדר הטבעי של המציאות ממש, אבל ממש השתבש? אלו הם הדברים שנשארים חשובים? מה בתפיסת המציאות, הקיום - היומיומי וה'גדול' ישתנה, ולאיזה כיוון? האם תתחילו להיות דתיים מאוד, האם דווקא תהפכו לניהיליסטים ותאכלו ותשתו כל מה שאפשר, כי ממילא "מחר נמות"? אילו ערכים יישארו עבורכם משמעותיים ומוצקים? משפחה? חברים? מוסר? אתיקה? מה מכל זה יישאר כשכל העולם ישתגע?

שלושה חברי ילדות בני 12-13 מבלים יחד לילה בגינת הבית הגדול, כשלפתע נעלמים הכוכבים מהשמים, לווינים צונחים על הקרקע והשמש משתנה.

מהרגע הזה שום דבר לא דומה לחיים הקודמים למציאות הקודמת, זו שאנחנו מכירים.

הספר מלווה את שלושת החברים על פני השנים שעוברות מאז היעלמות הכוכבים, ה"סחרור", כפי שהוא נקרא, או בשם אחר "מאורע אוקטובר".

המספר הוא טיילר, בנו של השותף של אביהם של ג'ייסון ודיאן, שנהרג בתאונת דרכים שנים קודם לתחילת מאורעות הספר. טיילר ואמו הובאו על ידי השותף להתגורר במתחם.

ג'ייסון הוא ילד גאון שמטופח על ידי אביו השאפתן להיות מי שיציל את העולם.

לאט לאט נחשפים עוד ועוד פרטים לגבי "הסחרור", תופעות נוספות מתרחשות, ובינתיים, בני אנוש, כמו שהם יודעים להיות בגדולתם ובקטנותם. ברחבי העולם מתחילים להתרחש סכסוכים אזוריים ובין אזוריים, רבים בעולם מאמינים שכל העניין הוא מזימה אמריקאית. במקביל מתארגן גוף שמטרתו לבדוק ולאסוף מידע ולאתר דרכים להציל את האנושות, כגזע, לאו דווקא את האנשים הספציפיים.

וכמובן שקבוצות שוליים מתחילות להתארגן לסוף העולם בכל מיני היבטים של כתות ודתות קיצוניות שצצות.

במקביל אנו מלווים את שלושת החברים (אח ואחות וטיילר החבר שלהם) לאורך חייהם, הקשרים שביניהם, התסכולים וההצלחות.

זה ספר מרתק, רחב יריעה, עוסק בפוליטיקה בינלאומית, ובכל מה שבני האדם עוסקים, לטוב ולרע. ספר מעורר מחשבה ומרגש. וילסון מצליח לשלב בין רעיונות מדע בדיוני מסקרנים ומרתקים, לבין עיצוב דמויות אנושיות מלאות, מעניינות, פגועות ופגומות אך גם נשגבות.

ולאורך הקריאה את שואלת את עצמך. אם מתברר שסוף העולם קרוב, על מה תצטערי. על מה יכאב לך לוותר? בחיים הפרטיים שלך, ובכדור הארץ היפהפה שלנו בכללותו.

באופן מעניין, הספר הסתנכרן לי עם המציאות. ממש במקביל לקריאת הספר, עם הפתרון שבני האדם מנסים לייצר של מפלט מכדור הארץ שאולי גווע, אל המאדים, תוך פעולות ל"הארצה" של מאדים, כלומר להתאמה של תנאי החיים בו ככל הניתן לתנאי החיים בכדור הארץ, התפרסמה כתבה של האקונומיסט על התכנית שמדענים עוסקים בה לפתח את האפשרות לצאת מכדור הארץ וליצור מערכת ביולוגית בת קיימא על כוכב מאדים. רק שהספר נכתב ב- 2005 והכתבה פורסמה בפברואר 2026.

כתבה נוספת שהסתנכרנה לי עם הספר, אף היא פורסמה בפברואר 2026 התייחסה לתרחיש אימים שבו כדור הארץ הופך לחממה לוהטת ועוינת להתיישבות אנושית.