יום שלישי, 22 בינואר 2019

חמשת רבעי התפוז


חמשת רבעי התפוז – ג'ואן האריס
כנרת הוצאה לאור, 336 עמ'


כריכה אחורית:
כשפרמבואז סימון בת השישים וחמש מגיעה לעיירה קטנה על גדות הלואר, התושבים אינם מזהים אותה. וכי מי היה מעלה על דעתו שהמסעדנית הזאת, המחזיקה במתכון סודי נחשק, היא בתה של האישה האחראית לטרגדיה הגדולה של העיירה? אבל העבר וההווה שזורים זה בזה באלבום המתכונים והזיכרונות שפרמבואז ירשה מאמה. עד מהרה היא תבין שבאלבום טמון גם המפתח לתעלומה ההיא.
חמשת רבעי התפוז הוא סיפור בלתי נשכח על אימהות ובנות, על עבר והווה, על התמרדות וכניעה.

זה ספר שקוראים אותו לאט. שקוראים אותו תוך כדי שרוצים לא לקרוא אותו אבל אי אפשר שלא לקרוא אותו. ספר שהוא מריר כמו תפוז, וגם מתוק קצת, כמו תפוז, וגם קצת קשה, כמו לחלק תפוז לחמישה רבעים.

זה ספר שלוקח את הזמן לחלחל אליך, ועד אז, לא לגמרי ברור לך מה הוא עושה לך, אבל כשהוא עושה את זה, או כשתשימו לב שהוא עשה את זה, לא תוכלו להניח עד סיומו.
פרמבואז חוזרת לעיירת הולדתה, משקמת את בית החווה ומקימה מסעדה שבה היא מבשלת אוכל, מסעדה שהופכת למוצלחת ומבוקשת. אבל זו אישה מעשית שלא עושה דרמות. האוכל, גורמה לפי מבקר המסעדות שפרסם כתבה על המסעדה שלה, הוא מבחינתה פשוט אוכל. 

כך היא אומרת:
"בשבילי אוכל הוא פשוט אוכל, תענוג לחושים, יצירה בת חלוף מתוכננת בקפידה, כמו זיקוקין די-נור, לעתים עבודה קשה, אבל אין להתייחס אליו ברצינות. לא אמנות, למען השם; נכנס מקצה אחד ויוצא מהאחר."

הספר בנוי במסע בין ההווה לבין העבר, אבל בדרך שקושרת הכל יחד, כי כך זה, מה שקורה היום איננו מנותק מכל האתמולים של האדם. הדברים שעשה, הדברים שקרו לו, הדברים שלא עשה.

אישה מבוגרת, מחייה את העבר הפרטי שלה ושל העיירה הקטנה שבה גדלה, באמצעות חזרה לבית ילדותה, מקימה לתחיה מחודשת את המתכונים של אמה, ויחד עימם גם זיכרונות מרים מהילדות הלא פשוטה, בצל המלחמה והכיבוש הנאצי, אבל יותר מכך, בצל אם שהיתה "אחד מאיתני הטבע", אלמנה שלא היה לה זמן לתענוגות, אישה קשה ואפרורית שהשיער שלה מתוח בחוזקה לאחור והפה שלה צר ומהודק ואין בגופה שום חיבוק אמהי עבור ילדיה.

הו, הדברים שלא אמרנו. כמה הם עלולים להיות משמעותיים. האהבה שלא העזה לבוא לביטוי מילולי, בוודאי שלא גופני, מצד האם לילדתה, יצרה שנאה ונקמנות אצל הבת, עד כדי כך שרגע נדיר וחולף של התקרבות מצד האם מתפרש אצל הילדה כמו הבעת חולשה שמשמעותה, "ניצחתי".

התהליך של ההיזכרות, שמלווה בפיענוח של המסרים באלבום שהאם הורישה לפרמבואז, אלבום שעיקרו מתכונים, אבל מתברר גם כיומן שאוצר בשפה לא מובנת שיש לפענח, ובכתב זערורי, משפטים, פסקאות קטנות שיש לחבר לסיפור בתהליך איטי של פענוח והיזכרות, תהליך שמייצר בסופו של דבר תמונה חדשה של המציאות שהייתה אז.

כך אנו נחשפים למציאות של פרמבואז הילדה בת התשע, ובמקביל לתהליך הפענוח, תובנות (או הבנות) חדשות נולדות ואנו מבינים מחדש את מה שהיה אז.

ובתהליך הזה יש איזו הפשרה, איטית, תהליך של רקמה חדשה שנוצרת בין הבת והאם. בין הבת הזקנה לבין האם שכבר איננה.

אין תגובות: